ממש נמאס כבר לשוב ולחזור על רשימת כשלונותיו המתארכת והולכת (אבל נעשה זאת בכל זאת, שהרי לא הרבה נחת יש ליהודי בעולמנו, אז למה להתאפק?): הכלכלה באדמה, הביטחון בעכוז, החברה בטיפול נמרץ, המעמד העולמי בתחתית החבית, הצבא נעשה לזרוע צבאית של מפלגה, ועתה גם הוא ומשפחתו צפויים לחקירות מאוד לא נעימות במשטרה. ובכל זאת הפופולריות גואה. ואפילו רטט קל במשאלים, לאחר פרסום צרור עובדות שהיו משליכות כל פוליטיקאי אחר אל הקרשים, לא מחזיק מעמד אלא יום וחצי.

וכתום המאמר המוסגר, אפשר לשוב אל הדיון בפופולריות הבלתי נסדקת של רה"מ. וכן, ראשית חוכמה כדאי להבהיר שלא כל כך קשה להטעות עם. ובכלל, "העם" לא כל כך אינטליגנטי כמו שכמה פוליטיקאים צבועים אוהבים לומר (הקורא הנבון מתבקש להירגע; אני כמובן לא מתכוון אליו, אלא רק לזולתו. כלומר, לכל אותם אנשים שגם הוא חושב שהם מטומטמים). בהכללה מסוימת מותר לומר כי "עם" הוא בערך אינטליגנטי כמו מנהיגיו. למשל, האמריקנים של קלינטון היו אמריקנים הרבה יותר נבונים מאשר האמריקנים של בוש. המצרים תחת נאצר היו ממש כסילים יחסית למצרים תחת סאדאת (רק האיטלקים תמיד נחמדים, ושום מוסוליני או ברלוסקוני לא יכול להם). "העם" בישראל היה לאחרונה אינטליגנטי בשלהי 1995. אחר כך הוא היטפש בן לילה, וטיפשותו נמשכת עד עצם היום הזה. פסימיסטים גורסים כי לאחר שבע שנות כסילות, זוכים בה לצמיתות. אופטימיסטים כמוני משוכנעים, כי כשם שאפשר להיטפש בן לילה, כך אפשר גם להחכים בן לילה. די שייפול על העם מנהיג חכם (להבדיל מ"פיקח", "ערמומי", "פופולרי" או "זכאי") ותיכף ומיד יחכים העם בעקבותיו.

האוולות המסוימת הזאת מסבירה אמנם את בחירתו של שרון, אך היא מסבירה רק באופן חלקי את העמידות המופלגת של הפופולריות שלו. אלא שגם בכך אין פליאה גדולה. "העם", שהוא כאמור לא מי יודע מה אינטליגנטי, אבל בהחלט שטוף מוח, עייף, מבוהל, נזעם, מאוכזב, מתוסכל ומיואש, פשוט רוצה להסתופף בצלו של ביריון. אינסטינקט טבעי ומובן של כל ברייה מוכה. הוא רוצה מישהו שירביץ לאנשים הרעים במקומו. אחד כזה שיכניס "להם" יותר משהם מכניסים "לנו". שיביא בשורות טובות על שפטים בגויים, וישמח את עצמותינו המעונות בידיעה שיש מי שסובל יותר ממנו. וכל עוד שומר שרון (בעזרתם השוקקת של מופז ויעלון) על יתרון במספר המתים, דהיינו - שמספר הערבים המתים יעלה תמיד על מספר היהודים המתים, תישמר הפופולריות שלו בשיאה. כי העם, שכל רועיו מתעקשים להודיע לו שוב ושוב כי אין פתרון ואין סיכוי ואין תקווה ואין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, פשוט מחפש לעצמו נחמה בנקמה. זו כל התורה כולה. לאיש לא אכפת משחיתות, עבריינות, שלומיאליות, רשעות, או רקבוביות. העיקר שאספקת הנקמה נמשכת.

תאוות הנקם הזאת, המטופחת בקפידה על ידי רה"מ וסביבתו, עומדת גם בשורש עוד כמה מהליכותיו של העם. למשל, מקובל גם לומר "העם רוצה אחדות". אבל העם לא רוצה אחדות. הוא רק רוצה שלא יהיה מי שיפריע לנוקם הממלכתי לעשות את מלאכתו. "העם רוצה אחדות" אך ורק כדי שלא תהיה אופוזיציה מעצבנת. הוא הרי כבר שכח איך ברייה שכזאת נראית או נשמעת, והרעיון שיהיה מחנה די גדול אשר יעיב על חדוות הנקמה בקולות צורמים של מחאה וביקורת, נראה לו מבהיל ביותר. הוא לא רוצה שיעיבו לו על שמחת הייאוש ועל חדוות הנקם. הוא כבר התרגל, והוא שונא שינויים.

אין זה פלא על כן שגדולי המוחים נגד הודעת מצנע על סירובו לשמש שכפ"ץ לשרון ולמופז, הם מייצגי כל הקשת הימנית - מלימור לבנת, דרך טומי לפיד ועד אפי איתם. כל אלה הבונים את בניינם הפוליטי על כך שחוסר התקווה לא יופר. שאשר היה, הוא אשר יהיה. שחלילה לא תגונב לאוזני העם השמועה שתיתכן גם דרך אחרת. שהרי כך, רק כך, הם יוכלו להמשיך ולהתמסר איש איש לגחמותיו; אלה - להרחבת ההתנחלויות, אלה - לצמצום החרדים, ואלה - לקירוב המשיח.