תהליך זה ידוע בחברות שבהן שורר מתח בין-קהילתי: "מרגע שניעורו הזהות האתנית, האינטרס האתני ובעיקר החרדה האתנית, הם מנטרלים ומבליעים רגשית התחייבויות מופשטות יותר לקבוצות חברתיות תפקודיות", קובע אחד מחוקרי הסכסוכים האתניים. הגברת המתחים האתניים בין ישראל לפלשתינאים בתוך הקו הירוק ובשטחים הכבושים גרמה לכך שתפישת השמאל (הציוני והלא ציוני), שלפיה הדבק האידיאולוגי המלכד את השמאל היהודי ואת הערבים בישראל חזק מן המרכיב האתני-לאומי - הוכחה כמופרכת. רק מיעוט יהודי מבוטל, ומיעוט ערבי הולך וקטן, המשיכו להצביע תוך כדי חציית קו השבר האתני; ואף על פי כן יש עניין בניסוחים שבאים להסביר את התמיכה היהודית במפלגות ערביות, שכן הם מגדירים את התפישות האנטי-ציוניות והפוסט-ציוניות ומסמנים את גבולות השיח הפוליטי, בצדו השמאלי: חשוב לציין גם שהמבטאים את התמיכה במפלגות ערביות (או "יהודיות-ערביות" כגון חד"ש) נמנים עם קבוצת אינטלקטואלים שאינה נטולת השפעה.

הטיעון המרכזי, התומך בשיתוף פוליטי, הוא השאיפה להפיכתה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", או בגרסה אחרת - מדינה דו-לאומית. מכיוון שכל המפלגות הציוניות מתנגדות לוויתור על עקרון "המדינה היהודית", נותרו המפלגות הערביות - ובעיקר בל"ד וחד"ש - כלוחמות לשוויון פוליטי מלא, ולכן ראויות לתמיכה מצד מי שרואה סתירה בין מדינה יהודית ובין דמוקרטיה. אבל על הטיעון האידיאולוגי-הפוליטי נוספים גם רבדים אמוציונליים עמוקים. קיפוח האוכלוסייה הערבית-הישראלית והדיכוי האלים בשטחים גורמים לרגשי אשם חריפים, שמוצאים ביטוי בהתגייסות לפעילות פוליטית משותפת. עולות גם תחושות של כפרה על "חטא קדמון" שבעצם הקיום היהודי בארץ ישראל/פלשתין על חשבון הרס החברה הפלשתינית וגזילת אדמותיה, ושאיפה עזה של "המהגר" להיהפך ל"מקומי": "אתם, הפלשתינאים, נטועים כאן לתמיד", אומר העיתונאי ופעיל השמאל חיים הנגבי. "אפילו אם תתרחש נכבה חדשה לא יימצא איש שבכוחו לעקור אתכם מכאן; גם אני רוצה להיות מקומי, כמוכם" ("הארץ", 28.1).

השאיפה הזאת, להיות "יליד", והפחד שהפלשתינאים - למרות מפלתם וחולשתם - חזקים יותר מהיהודים שאינם אלא ערב רב של מהגרים - משותפת בעצם לשמאל הרדיקלי ולימין הנצי. הפחד של המהגר מפני היליד הוא המפתח להבנת תוצאות הבחירות האחרונות, והרצון של השמאלן להתמזג עם המקומי הוא תמונת הראי של הימני ששואף להדביר את היליד ולצרוב בתודעתו את עבדותו. שניהם מתייסרים בקללת "החטא הקדמון" שחטאו האבות המייסדים כאשר הניחו ליחסי יהודים-ערבים להיהפך לחיבוק פטאלי שממנו לא יכולים היום שני הצדדים להיחלץ. הפלשתינאים נדחפים לאלימות שהרסה את אושיות קיומם והישראלים נגררו לקיצוניות שמפוררת את חברתם, את אורח חייהם ואת תדמיתם.

תוצאות הבחירות גרמו לפלשתינאים להגדיר את עצמם כ"עם בסכנה", אבל ישראלים רבים חוששים שהגדרה זו הולמת גם את מצבם. שיתוף פוליטי יהודי-ערבי הוא חסר ערך ולא יביא לשינוי המצב; אבל לאותה מסקנה אפשר להגיע מניתוח תוצאות הבחירות. את הסכסוך הישראלי-פלשתיני המונח בבסיס הוויכוח הפוליטי הישראלי כבר אי אפשר לתעל אל תוך המערכת הפוליטית-פרלמנטרית, וטיפול בו ייעשה רק לאחר התערבות מבחוץ. לכן תוצאות הבחירות לא רלוונטיות בדיוק כמו הצבעה יהודית לחד"ש ולבל"ד.