אבל - שלא במפתיע - הכל מעיד, שגם הפעם יתחמק הליכוד מקריאת תיגר זו וישתמט באלף תירוצים מרגע האמת הדיראוני מכל: הרגע שבו ייתבע להתייצב לבדו על גשר הפיקוד וייאלץ לממש את הלהג הרטורי שבו הוא מתפלש זה יותר משלושים שנה. ברגע זה יתחוור - כרגיל - שהמשימה היא בלתי אפשרית משום שלליכוד אין בעצם אג'נדה עצמית בעלת סיכוי להגשמה במציאות. מבחינה זו כבר נוצרה מסורת נאה במהפכי הבחירות בישראל: בעוד שמנצחי העבודה מסתערים בארוגנטיות אדנותית על שלל הניצחון בזעקות "אני אנווט" ו"שחר חדש הפציע" - מתמלאים מנצחי הליכוד ענווה ואפילו תוגה, כנחרדים בעצמם ממשמעות בחירתם. אין זה מקרי, שצעדו הראשון של מנחם בגין לאחר ניצחונו ההיסטורי במהפך 1977 היה לרוץ אל משה דיין המפא"יניק בבקשה שיהיה שר החוץ.

דבר דומה מתרחש לנגד עינינו גם לאחר "ניצחונו ההיסטורי" של הליכוד השבוע, כשאריאל שרון ממש יוצא מכליו כדי לשתף את מפלגת העבודה בממשלתו אף שאין בכך שום צורך ענייני.

ולא מתוך אצילות נפש לשמה נשא שרון בנאום הניצחון שלו דווקא את שמו של יצחק רבין, ולא מתוך הקרבה ו"דאגה לממלכתיות" נלפת כטובע בקנה הרצוץ של העבודה: הדבר נעשה גם מתוך אותה פוביה ישנה של הליכוד, הנובעת מאימת הריק; מהפחד להישאר לבד עם עצמו הבלתי-אפשרי; מהידיעה, שעם אג'נדת השלילה ורטוריקת ההתרסה, שאין בה שום מרכיב פרגמטי, אי אפשר ללכת למכולת. אפילו לא לרדת במדרגות.

וכי מה מנע ממנחם בגין עם ניצחונו ההיסטורי הגדול להגשים רטוריקה של שנות חיים ולספח את "יהודה ושומרון"? מה הניע את נתניהו לחתום על הסכמי וואי? מה גורם אפילו לשרון - הארכי חישוקאי הגדול מכולם, זה שלדידו אפילו יצחק שמיר היה "שמאלן" מדי - לצדד עכשיו במדינה פלשתינית? מה גרם לליכוד להמשיך להיאחז ברציונל היותר-מוקשה של "אוסלו", שלפיו על הרשות הפלשתינית להילחם בשבילנו בטרור? אולי זו העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לליכוד לאן ללכת - מלבד בדרכים שסללה העבודה. כל דרכי הפעולה האחרות שלו התגלו כבלתי-עבירות במסע מהרטוריקה אל מבחן העשייה. וכדברי שרון עצמו: "מה שרואים משם - לא רואים מכאן".

היצירתיות העיקרית של הליכוד כמפלגת שלטון התבטאה איפוא תמיד בשלל התירוצים וההנמקות, מדוע אין הוא יכול להגשים את האג'נדה שלו ומדוע הוא מוכרח - אבל ממש מוכרח - לראות לצדו לפחות כמה פרצופים מפא"יניקיים. "איומי מלחמה" ו"מצב ביטחוני" היו תמיד תירוץ בדוק, יעיל לא פחות מ"פתיחת תהליך מדיני" ו"יוזמות שלום". גם תיקונו הדחוף של "מצב כלכלי קשה" - זה שאיכשהו נוצר תמיד אחרי החזקת תיק האוצר בידי ממשלת ליכוד - היה תמיד תואנה מצוינת להזעקת שרי העבודה. האצטלה להתרפקות זו היתה תמיד חסודה: תמיד בשם "האחדות", תמיד בשם "מניעת קרע בעם", תמיד בשם איזו "תחושת אחריות לאומית" (אגב, נימוקים שמעולם לא עמדו במבחן כשהליכוד עצמו היה באופוזיציה ושיסע את העם במסעי הסתה נגד ממשלות העבודה). אבל הסיבה האמיתית כנראה עמוקה יותר, נפשית.

כך או כך, יותר משמפלגת העבודה נזקקה לליכוד - תמיד נזקק הליכוד למפלגת העבודה: לנגח אותה מהאופוזיציה, להישען עליה בממשלה, להופכה לשק חבטות של כישלונותיו בהיותו לבד בשלטון, ובעיקר - להשתמש בה כאליבי לאי-מימוש האג'נדה של עצמו.

יש משהו חינני וכמעט קומי במסורת זו, שבה "העבודה" עדיין נתפשת כ"מפלגת שלטון" גם בהתגוללה באשפתות, ובעיקר בעיני הליכוד אחרי עשרות שנות שלטונו. לשיטתם, צודקים איפוא אנשי ימין מסוגם של ליברמן והנגבי, הבזים לסירובם הנצחי של מנהיגי הליכוד להשתחרר מ"תסביך העבודה" ולהגשים סוף סוף את חלומותיו של הימין. אבל עצם טון דיבורם הטעון רק מסגיר את עומק התסביך. ייתכן שבסתר לבם אפילו הם - כמו שרון - מצטמררים למחשבת המבעיתה מכל: שיישארו לבד עם עצמם. שלא תהיה עוד מפלגת העבודה כדי לבעוט בה.