ב"חפץ" נגלה לצופים עולם של משפילים ומושפלים. אבל היה בו עוד משהו: הדמויות של חנוך לוין עמדו על הבמה ואמרו זו לזו דברים שאנשים לא אומרים בדרך כלל. אם מקובל להניח שהדמויות על הבמה אומרות זו לזו את הטקסט, הרי שדמויותיו של לוין דיברו תת-טקסט - אותם דברים שאינם נאמרים, אך הם שמפעילים את הדמות.

והנה, המחזה של לוין מתחיל בחפץ שאוכל עוגה וטוען שהוא נהנה, ומולו טיגלך הטוען שחפץ אינו יכול ליהנות, מפני שרק לאנשים כמוהו, כמו טיגלך, יש זכות ליהנות. ובמקום אחר שואלת כלמנסע, אשתו של טיגלך, את בתה פוגרה: "את רוצה להרוג אותי?" ועל כך משיבה פוגרה: "כן". הצהרות כאלה היו מסוג הדברים שמותר היה לחשוב אבל לא להצהיר עליו. עד שבאו הדמויות של לוין.

תחילה התקבל הדבר בזעזוע. כי לקהל של לוין, בראשית שנות השבעים, היה ברור שהחיים הם פאסאדה, מעין מסגרת נורמטיווית שבתוכה אנו מתפקדים, שמתחתיה רוחשים מאוויינו, אבל המאוויים האלה חבויים, כדי לאפשר חיים נורמליים במערך חברתי. ואמנם לא היתה מלכות בישראל, אבל המסגרת הנורמטיווית הזאת, הפאסאדה, איפשרה חיים תקינים, כי "אלמלא מורא (של מלכות) איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג', ב'). עד שבאו הדמויות של חנוך לוין, אמרו זו לזו את האמיתות הבוטות בפנים, ונשארו בחיים.

גם בזירה הפוליטית נשמרה ההקפדה על כך שיש דברים שלא אומרים. בשנות ה-80 הרב מאיר כהנא רץ לכנסת במסגרת הפאסאדה הדמוקרטית הישראלית, הישיר מבט לעיני צופיו ואמר, באגרוף קמוץ, "אני עושה את מה שאתם חושבים". ואכן, בשם הנורמה החברתית נפסלה תנועתו מלהתמודד בבחירות בישראל.

לכאורה, צריך היה לשמוח על חשיפת התת-טקסט: אם הכל גלוי על פני השטח, יכולים אותם אנשים המחשיבים את קיומו של טקסט התנהגותי מוסכם על הכלל - המאפשר טווח התבטאויות רחב מאוד בשם חופש הביטוי, שראוי להגבילו רק בעת סכנה קרובה ומוחשית לשלום הציבור - להעריך את מי שחשף את התת-טקסט שלו, ולהדירו מחברתם.

אלא שזה קרה פחות ופחות, מן הסיבה הפשוטה שחלקים נרחבים של החברה הפנימו את הלגיטימציה לחשיפת התת-טקסט. נורמת ההתנהגות פשוט התפוררה. דברים שנאמרו בשם אידיאולוגיה הוכנסו למרכאות, ומתחתיהם ביצבץ רק דבר אחד - "אני, אני, אני". או, כמאמרה של כלמנסע, "אני קונה, אני משלמת, אז אני רוצה מה שאני רוצה". אפשר למצוא ביטוי לכך כמעט בכל מגזר של חיינו. כך למשל ימים רבים אנחנו חוזרים על הטקסט "ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית". במשך שנים רבות המלה "דמוקרטית" היתה טקסט מובן מאליו ומקובל על הרוב, מסגרת נורמטיווית שהיתה הסכמה רחבה על הצורך לקיימה. ואילו המלה "יהודית" היתה תת-טקסט שרחש מתחת לפני השטח, גם הוא מובן מאליו, אבל לא מוצהר ללא הרף, תת-טקסט שזכה לביטוי במסגרות דמוקרטיות, בין שמדובר במאבקים בנושא הדתי או בנושא היהודי-הערבי.

והנה היום ברור למדי שהטקסט הדמוקרטי שוב אינו כלול בהסכמה הרחבה. אמנם בית המשפט מקפיד להגן על הנורמה, אבל חברי ועדת הבחירות, שפסלו את אחמד טיבי ועזמי בשארה ואישרו את ברוך מרזל, אפילו לא התאמצו להתנהל על פי הטקסט הדמוקרטי ודיברו אך ורק מתוך התת-טקסט היהודי.

וכאן נשאלת השאלה, מה קורה לטקסט כאשר התת-טקסט עולה אל פני השטח? האם גם הוא נהפך לתת-טקסט? תת-טקסט אינו קיים ללא טקסט. למעשה, הוא מותנה בקיומו של טקסט, כמסווה וכיסוי נורמטיווי. אבל מרגע שהתת-טקסט עולה אל פני השטח, הטקסט נמוג. ועמו הבושה. וכך אפשר לטעון שקיימים חוקים המחייב אפילו ראשי ממשלה ונבחרים אחרים, ובד בבד לשמוע אנשים רבים האומרים שהחוקים האלה אינם נכונים, שהם מגבילים, שהם מיותרים וצריך לשנותם ואף להחליף את השופטים המפרשים אותם.

דוגמה למתח המתקיים בין טקסט לתת-טקסט אפשר להביא מהמצעים של המפלגות והקמפיינים הפוליטיים שהן מנהלות. כאן נעשה מאמץ, בעיקר אצל המפלגות הגדולות, לטשטש את האמירה הברורה והחד משמעית. להצהיר דבר אחד, ובקריצה לתת לשומעים להבין שבעצם מתכוונים לדבר אחר; לדבר בשם ארץ ישראל השלמה ובשם ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת; לדבר בשם משא ומתן לשלום, אבל בלי לוותר על ההתנחלויות; לדבר על שלום ולהתכוון למלחמה. והכל נעשה בשם הזכות הדמוקרטית להיבחר. כי זה הרצון, ובשמו מותר לקנות קולות, כי כך עושים כולם. וגם להריץ אנשים שיעשו את דברי, ולשאול "מה זה המפלגה?" ולענות "אני המפלגה". והמאבק הזה על הזכות האישית להיבחר מגביל את הזכות הבסיסית האחרת, לבחור.

זה מזכיר שתי הלצות, שתיהן עוסקות בשתן (ככה זה כשהשתן עולה למישהו לראש). האחת, על אותו אדם שהרטיב בלילה והלך לטיפול. אחרי כמה פגישות שאלו אותו אם הטיפול עוזר לו. כן, ענה. הפסקת להרטיב? - לא, אבל עכשיו אני גאה בזה. השנייה, על אותו אדם שרצה להטיל את מימיו בהיותו בבריכה. איפה עושים את זה, שאל. במים, ענו לו. איך אפשר, שאל. זה בסדר, אמרו לו, כולם עושים ככה. אז הוא עשה, ומיד באו שני מצילים וזרקו אותו החוצה. אבל כולם עושים במים, אמר. כן, כולם עושים, אמרו לו, אבל לא מן המקפצה.

ואולי זו תרומתו של חנוך לוין לחברה הישראלית. הוא מיפה את הצורך להחצין את המאוויים, לומר בקול רם את התת-טקסט, להתנהג בלי לחוש בושה, בלי להיות כפוף לנורמות כלשהן. אם רצה לבקר את התופעה, לחשוף אותה ולהגחיך אותה, להצביע על הסכנות והאימה שבה, נראה שתרם בדרך פרדוקסלית ללגיטימציה שלה. ב"חפץ" אומר טיגלך: "אני בסדר גמור וחפץ יודע את זה. הלוואי שהמדינה תתנהל עשירית ממני". מה שהציג לוין על הבמה נראה פתאום סביר בחיים. המדינה מתנהלת "פי עשר" מדמויותיו. המציאות חיקתה את האמנות, ופתאום כולם דוחפים זה את זה בתור למקפצה.