לב גרינברג*

19.1.2003

במשטר דמוקרטי האזרחים והמפלגות המייצגות אותם מסכימים על כללי משחק לפתרון המחלוקות ביניהם בהדברות, ללא כפייה או שימוש באלימות. כללי המשחק הדמוקרטיים מכירים בלגיטימיות של המחלוקות ושל השוני בין האזרחים, ומסכימים גם איך לא להסכים: כיצד לחיות לצד השונה ולכבדו, מבלי לפסול אותו או לבטל את זכויותיו. לרוב הזכות להחליט על יעדי המדינה, אך בלי לפגוע בזכויות המיעוט.

הדמוקרטיה הישראלית הגיעה למבוי סתום. היא איננה מסוגלת להגדיר יעדים כלליים משותפים מבלי לפגוע באופן מהותי במישהו. התפתח שיח של פסילה בו כולם פוסלים את כולם. הימין פוסל את השמאל, והשמאל את הימין, החילונים את החרדים והחרדים את החילונים. אחדות לאומית פרושה פסילת הפלסטינים אזרחי ישראל, ואחדות חילונית מוסיפה לפסילה את החרדים. השיח הפוליטי האנטי-דמוקרטי בבחירות 2003 מסתכם באמרה: אמור לי את מי אתה שונא ואומר לך בעד מי אתה מצביע.

שיח הפסילה מייצר פוליטיקה של שנאה העושה הכללות לפי תכונת האחר הפסול. שיח הפסילה ופוליטיקת השנאה אוכלת כל חלקה טובה, ואיננה תכונה של מחנה אחד: הימין בנוי על שנאת "הערבים" ופסילת השמאלנים, והשמאל בנוי על שנאת "המתנחלים" ופסילת שרון. כדי לייצר לעצמם מקום כמרכז מפלגת שינוי פוסלת גם את "החרדים" וגם את "הערבים", ומגלה את שנאתו למזרח התיכון וליהודים המזרחים. שיח הפסילה הוא אנטי-דמוקרטי כי אין בו מקום להכרה או הידברות, אלא שלילה מוחלטת ומכלילה של האחר, ללא ברור פוליטי ענייני של מטרות ודרכים לחיות ביחד. כך נשמעה הכרזת מפלגת העבודה כי לא תשב בממשלה בראשות שרון כפסילה, ולא כדיון פוליטי: אחרי שנתיים של ישיבה בממשלה בראשות שרון, פתאום הוא הפך פסול ו"ראש מאפיה". שיח הפסילה אומר תמיד "זה או הם או אנחנו". כלומר אין חיים ביחד, אין הידברות.

שיח כזה מוביל את הדמוקרטיה בישראל למבוי סתום, כי אין דיון ענייני ואין אפשרות להקים קואליציה יציבה למען מטרות מוסכמות. זה לא רק "מבוך" כפי שטוען עוזי בנזימן (הארץ 19.1.03). אם תוקם קואליציה כלשהי אחרי הבחירות, זה יהיה תוך כדי הפרת הבטחה מרכזית של מישהו לבוחר. אבל בטוח לא תקום ממשלה שתסיים את הכיבוש. ממשלה בראשות מצנע, עם שינוי מרצ והמפלגות הערביות לא תקום גם אם תהיה אפשרית (לפי סקרים מסוימים חסרים רק שני מנדטים). הסיבה היא שיח הפסילה ה"מאחד את העם" בשנאה לערבים. מה פתאום יסתמכו על "הערבים" כדי להיחלץ מן המשבר ? הרי על כך כבר נרצח רבין.

כאן נעוץ היסוד המערער את השיטה הדמוקרטית בישראל. שלילת זכותם של הפלסטינים בשטחים למדינה משלהם (או לזכויות אזרח שוות) היא אנטי-דמוקרטית באופן מהותי, ובהכרח מובילה לפתרון המחלוקות באמצעים אלימים. המרחק משם לראיית הפלסטינים אזרחי ישראל כאויבים קצר מאד. אולם מרגע ששוללים את זכותה של קבוצה אחת, אי אפשר לעצור את "שיח הפסילה": השמאל הופך בלתי לגיטימי כי הוא בן בריתם של "הערבים". "החילונים והשמאל" מסכנים את המדינה היהודית ולכן החרדים הופכים להיות שומרי הסף שלה, ואילו ה"ימין" שואב את כוחו מן הכיבוש, המלחמה ופוליטיקת השנאה.

בחירות 2003 לא יפתרו אף אחת מבעיות היסוד האלה, וגם לא נועדו לכך. הן נועדו לתת מראית עין דמוקרטית להמשך קיומו הבלתי דמוקרטי של הכיבוש.

נדמה לי שרוב הפרשנים טועים ביחס להשפעת גילויי השחיתות על ההצבעה לליכוד. השחיתות אינה מבריחה קולות, אלא להפך: היא מחזירה את המצביעים "הביתה". את ההסבר לירידת 10 מנדטים של הליכוד בחודש וחצי צריך לחפש במקום אחר. הבריחה היא לעבר שותפים קואליציוניים פוטנציאליים של שרון בתוך גוש הימין-מרכז, כלומר, מדובר בשיקול פוליטי ענייני. 40 המנדטים של הליכוד התבססו על שיטת הבחירות הישנה, וחוסר אבחנה בין שרון לליכוד. אבל ככל שעובר הזמן נקלטת בתודעה העובדה שהפעם לא מצביעים עבור ראש ממשלה, אלא למפלגה בלבד, ומה שחשוב כעת הוא הרכב הקואליציה. לכן בורחים לאותן מפלגות שתומכות בשרון, אך מבטיחות תוכן נוסף, שבו מעוניינים חלק מתומכי שרון (ש"ס, שינוי, האיחוד הלאומי).

מדוע השחיתות פועלת לטובת הליכוד? קודם כל משום שהיא מזכירה לליכודניק מי הוא: הוא זה ש"השמאל" משפיל אותו בהתנשאות, מזלזל בו ומבזה אותו בעזרת התקשורת, בתי המשפט ובתי הסוהר. כנקמה על מה שמחוללות האליטות של "השמאל" לפריפריה, הוא תומך בליכוד. הפרשנות שנותנים התקשורת וראשי העבודה לפרשיות השחיתות מקוממת את מצביעי הפריפריה, ומחזקת מחדש את הקשר עם הליכוד. אולם הקיטוב השבטי הזה בין שמאל-ימין, בין אשכנזים חילוניים בני המעמד הבינוני במרכז, לבין מזרחי-דתי-מעמד נמוך בפריפריה, חדר גם לתוך שורות הגוש הימני-מרכזי. לכן בורחים המצביעים לש"ס ולשינוי, שמייצגות שתי אופציות מנוגדות של קואליציה עתידית של שרון.

מסיבת העיתונאים הקטועה של שרון סייעה להחזיר מנדטים "הביתה". הרי מצביעי הליכוד אינם טיפשים, גם הם מבינים כי שרון מסתיר משהו, ולא ייתכן שאינו יודע מה עושים בניו עם כספי המשפחה. אבל שרון זכה לאהדה משתי סיבות: הוא עבר על החוק והתעמת עם "האליטות השמאלניות" (השופט חשין, התקשורת וראשי העבודה), ובנוסף שיקר "כמו שצריך". באהדה לשקרים של שרון מתגלה עומק התמיכה בשרון.

העם רוצה שרון מכיוון שרק באמצעות שקרים אפשר להמשיך במציאות המטורפת שבה אנחנו חיים. העם יודע שכדי להמשיך לשלוט בשטחים צריך לשקר לבוש ולעולם כולו, ולהגיד שישראל בעד מדינה פלסטינית. מרכז הליכוד ונתניהו לא ידעו איך לשקר, שרון כן. גם על מצנע וחבריו בעבודה אי אפשר לסמוך: כרטיס הביקור של מצנע הוא אמינות, והוא עוד עלול לקחת את עצמו ברצינות ולצאת מהשטחים, כפי שברק יצא מלבנון.

הערמומיות של שרון, הנתפסת כהכרחית כדי להמשיך לשלוט בשטחים, מתגלה בתמיכתו העקבית בממשלת האחדות הלאומית. שכן, מי יתן לשרון תעודת הכשר בינלאומית טובה יותר מזו של חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס? איך נקבל לגיטימציה בינלאומית למדיניות החיסולים, הכתר והכיבוש מחדש של השטחים ללא שר ביטחון מן העבודה? העם תומך בשרון ובאחדות לאומית, ולכן העבודה תקועה: המפלגה שסייעה לשרון במשך שנתיים לשקר לכל העולם, מבקשת עכשיו אשראי על אמינותה. אמת, לעומת יותר מ- 2,000 ישראלים ופלסטינים שנהרגו ב"מלחמה נגד הטרור" - מה הם מיליון וחצי דולר וכמה חברי כנסת שנבחרו בצורה מפוקפקת?

בדמוקרטיה אמורות הבחירות להיות רגע של אמת, רגע של דיון בבעיות היסוד והצגת חלופות, רגע שבו יכול הציבור להביע את עמדותיו ולהכריע בוויכוח. הבחירות המתקרבות נראות יותר כטקס עתיק יומין שאיש איננו זוכר מדוע מקיימים אותו.

יחד עם זאת, אין לטעות - הפופולריות של שרון היא אמיתית. העם מאמין בצורך במנהיג שמסוגל לשקר לעולם, ובאחדות לאומית הדרושה לשם כך. לשרון יש כבר קבלות.