עם תום תרועת הפסטיבלים עשויים להסתיים 54 שנות דמוקרטיה במדינת ישראל. הבחירות הקרובות אינן על מלחמה ושלום וגם לא על כלכלה, מדיניות חברתית או טוהר המידות, אלא על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי בישראל. במשך שנים טענו רבים שהעובדה שהצלחנו לשמור על משטר דמוקרטי תוך כדי עימות עם העולם הערבי גובלת בנס. עסקי הנסים נמצאים כרגע במיתון עמוק.

אנחנו, כמו שאר מדינות העולם, נמצאים על הרצף שבין דמוקרטיה לדיקטטורה. אין משטר התואם במאה אחוז את האידיאל של הדמוקרטיה הליברלית. הכל שאלה של מינון. חלק גדול מאזרחי ישראל התחנכו במשטרים כוחניים. מושגיהם על זכויות הפרט, שלטון החוק, חופש היצירה המדעית וחופש הדיבור עלובים ביותר. עד לפני כמה שנים נעה החברה הישראלית לכיוון הדמוקרטי. בשנתיים האחרונות הפכנו כיוון. אחרי הבחירות הקרובות אנחנו עשויים לעבור את המסה הקריטית בדרך אל העריצות.

לעתים נדמה שניתן לזהות בקלות משטר דיקטטורי. זו טעות. משטרים כאלה מתחזים תמיד לדמוקרטיה מהוגנת. אפילו סדאם חוסיין מקיים הליך דמוי בחירות. מדינות הגוש המזרחי קראו לעצמן דמוקרטיות עממיות. יש פער עצום בין המידע שאנחנו מקבלים כתלמידי היסטוריה, הצופים מבחוץ על משטרים אלה, ובין המידע שמקבלים אזרחי אותן המדינות, המוזנים במידע ובאידיאולוגיה שמצדיקים את המשטר ומביאים להזדהות עם השלטון. אף שליט במרבית המשטרים האלה לא יופיע לפני נתיניו על תקן "האיש הרע". לכן איבדו רבים אצלנו את היכולת לזהות את הכיוון אליו אנחנו נסחפים.

גם במשטר של עריצות רק חלק קטן מהאזרחים מאוים בחיי היום-יום על ידי השלטון. ותמיד תהיה לכך מסכה אידאולוגית מתאימה. השלטון אוסר ומוציא להורג את "אויבי המדינה", "סוכני האימפריאליזם", "מרגלים קומוניסטים", "מחבלים". מרבית האזרחים חיים באשליה שלהם זה לא יקרה. הם הרי לא שייכים לאותה חבורה של חתרנים.

שרון ובעלי בריתו שוברים בשנתיים האחרונות את כללי המשחק. ההתרחשויות בשטחים שינו את המושגים של החברה הישראלית. הפלשתינאים שם איבדו לחלוטין את זכויות האדם. פרט אולי לכמה מדינות מפגרות, אין מדינה בעולם שבה חיים אנשים בשלטון עריץ כמו שהנהגנו בשטחים. אפילו בעיראק של סדאם חוסיין לא מונעת המשטרה מאזרחים את הגישה לבית חולים. מרבית התקשורת מסתירה מהאזרחים את המחיר שמשלמים הפלשתינים במאבק. הסבל הפלשתיני נמצא רק בשמורת הטבע של עמירה הס וגדעון לוי. על העיתונות מופעל מכבש פוליטי. מרביתה נמצא בתהליך התקרנפות. רשות השידור על שני חלקיה משועבדת לראש הממשלה. שאר התקשורת משועבדת לקונספציה.

הפוליטיקה הסמכותית כבר עברה מזמן את הקו הירוק בכיוון ההפוך. מערכת החינוך עוברת שטיפת מוח לאומנית. רחבעם זאבי, האיש שהיה מוקצה בתחילת דרכו, זכה ליום אבל מיוחד שבו נלמדת "מורשת" זאבי, כמו זו של רבין. המועצה להשכלה גבוהה, גוף אקדמי עצמאי, נהפכה תחת לימור לבנת למחלקה של משרד החינוך. המינהל הציבורי מוצף במינויים של לא-יוצלחים פוליטיים.

אחרי הבחירות תחגוג הברוטליות. כבר בכנסות הקודמות גילו הפוליטיקאים של הימין שיש ביכולתם לשנות חוקים ככול העולה על רוחם. ישראל כץ שינה סעיף בחוק יסוד רק כדי לזרוק את בשארה מהכנסת. החבורה השלטת למדה שאפשר לשים קצוץ על בית המשפט וכללי המשחק הדמוקרטיים. אילו פרשת קו300 היתה מתרחשת היום, אהוד יתום היה נהפך לגיבור לאומי ונבחר לכנסת. בעצם...

האופציה האחרונה של הצדק היא בג"ץ. ספק אם שכבת המגן הזאת תחזיק מעמד אחרי הבחירות. לימין הישראלי נמאס מהעניין הזה של צדק. בשביל הימין מערכת המשפט, כמו כל רכיבי המשטר הדמוקרטי, הם עניין מיותר. השופטים, לשיטתו, אם אפשר לדבר כאן על שיטה, הם חבורת שמאלנים. קשה להאמין שמערכת המשפט תחזיק מעמד בלחץ הצפוי לה. השופטים הם בסך הכל בני אדם. גם עליהם משפיע הקונסנזוס הימני. אבל הרכנת הראש לא תסייע בידם. ככל ששרירות השלטון רבה יותר, נזקקים נפגעיו במידה רבה יותר לסיוע בית המשפט. ככל שיתרבו הפניות לבג"ץ, ייחלש כוחו. הכל שפיט, אמר אהרן ברק. רוח השלטון אינה שפיטה. הימין הישראלי לא מוכן היום לסבול את התלות בבתי המשפט. אחרי הבחירות צפויים ימים קשים למערכת הצדק. הימין יעשה מאמץ לרסק אותה. בכנסות הקודמות נחקקו חוקים עוקפי בג"ץ. בכנסת הנוכחית נעשה ניסיון לעקוף אותו בעזרת בית משפט לחוקה. אחרי הבחירות יהיו הפוליטיקאים נמרצים יותר. הוועדה למינוי שופטים תתאים את עצמה לדרישת הקהל. שופטים ימונו לפי אותם הקריטריונים שמתמנים היום בעלי תפקידים ברשות השידור. בלי בג"ץ ובצלם, כמו שהתבטא יצחק רבין באחד מרגעיו הפחות מוצלחים.

כבר היום, נתפשים כל בעלי השקפת עולם דמוקרטית כשמאלנים. "רבות מדי חושב הוא", אומר יוליוס קיסר במחזה השקספירי "יש סכנה באנשים כאלה". אין זה מקרה שבני בגין השמאלן נפלט מהפוליטיקה ודן מרידור נמצא עם רגל אחת בחוץ. ספק רב אם השמאל יכול לנצח את הבחירות האלה. ייתכן שאלו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות. בבחירות העכשוויות ניסה הימין להכתיב את התוצאות על ידי פסילה סיטונית של ח"כים ערבים. התרגיל לא עבר את בג"ץ. אין לנו מושג איך ייראה בית המשפט העליון בבחירות הבאות, ומי יקיים את הוראותיו. ייתכן בהחלט שהטכניקות שתורגלו על הערבים יופעלו גם לגבי יהודים. מה שהתאים הפעם לאחמד טיבי יתאים בבחירות הבאות ליוסי שריד.

צפויים לנו ימים קשים. המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבוע הבא זה להצביע. מפלגות השמאל והמרכז נמצאות בצד הדמוקרטי של המפה, אם נאמין לסקרים, הסיכוי שגוש השמאל-מרכז יצליח לחסום את שרון קלוש. לכן חשוב יותר מי ינהל את המאבק הדמוקרטי אחרי שנפסיד את הבחירות. אנחנו זקוקים לצמרת פוליטית נחרצת ואידיאולוגית שתאבק על דמות המדינה.