אם בנימין בן אליעזר לא היה נותן את ידו במשך 20 חודשים לפעולות דומות לזאת שצה"ל נשלח לבצע במוצאי שבת בעזה, מפלגת העבודה היתה יכולה לספק לבוחר נתונים עדכניים על מספר הישראלים ששילמו בדמם על "ההצלחות הצבאיות" של שרון. אחרי הכל, שרון הוא זה שהמציא את השימוש בקורבנות הטרור לצורכי תעמולה. הנתונים הללו היו מזכירים לציבור את הקשר בין התקדמות בתהליך השלום, אפילו הצנועה ביותר, לבין מספר הפיגועים. כך למשל, מראשית תקופת נתניהו ביוני 1996 ועד ראשית האינתיפאדה באוקטובר 2000, בתקופת ברק, היו ארבעה פיגועים עם נפגעים בתחומי הקו הירוק. מספר ההרוגים היה 35. לשם השוואה, בתקופת כהונתו של שרון, עד נובמבר האחרון, היו 76 פיגועים עם נפגעים ומספר ההרוגים הגיע ל- 415.

אלמלא העובדה שעד לפני שלושה חודשים היה שמעון פרס (מספר 3 בעבודה) האיש שדחה בשאט נפש את הטענה בדבר קשר ישיר בין פשיטות מרובות נפגעים בלב השטחים לבין יוזמות לשים קץ לאלימות, העבודה היתה יכולה לטעון שאין זה מקרי שההתקפה בעזה התרחשה בעיצומם של מגעים להפסקת אש בין הפלגים הפלשתיניים, שמתנהלים בקהיר והגיעו בימים האחרונים לשלבי הבשלה. ואולם, בן אליעזר ופרס ישבו בממשלה, בקבינט וגם במטבחון ב- 31 ביולי 2001, כשצה"ל הוציא להורג שניים ממנהיגי החמאס בשכם ותוך כדי כך הרג שני ילדים. זה קרה בתום חודשיים של שקט מוחלט כמעט, ותשעה ימים לפני הפיגוע רב הנפגעים בפיצריה "סבארו" בירושלים.

בן אליעזר ופרס שותפים בכירים גם באחריות לחיסולו של מחמוד אבו האנוד ב- 23 בנובמבר 2001, שהתרחש - איזה צירוף מקרים - בשעה שהפתח והחמאס היו קרובים להסכים על הפסקת הפיגועים בתוך תחומי ישראל, וימים אחדים לפני ביקורו האחרון של המתווך האמריקאי אנתוני זיני בישראל. מפלגת העבודה לא מילאה את תפקידה "למתן את שרון" גם ב- 22 ביולי אשתקד, כש- 15 אזרחים פלשתינאים, בהם ילדים, שילמו בחייהם על שכנותם לפעיל החמאס סלאח שחאדה. גם אז - איזה גורל אכזר - צה"ל, וגם נציג האיחוד האירופי, דיווחו לממשלה על פריצת דרך לקראת הודעה של הפתח, ואולי גם של החמאס, על הפסקה כוללת של האלימות נגד אזרחים ישראלים.

המדיניות בשטחים היא תוצר משותף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר. הרמטכ"ל משה יעלון ורוב קציני המטה הבכירים אימצו את תפישת העולם, שבעתיד הנראה לעין אין סיכוי להסדר מדיני. רובם ככולם מתנגדים בתוקף רב לנסיגה חד צדדית ואף מגלים יחס סלחני להפרות חוק של המתנחלים. ההפסד הצפוי של מצנע חוסך לו משימה קשה מאין כמוה - התמודדות חזיתית בין הממשלה לבין הצבא, שכמותה לא היתה מאז שהקצין מצנע קרא לפיטוריו של הפוליטיקאי שרון.

קשה להחליט על מי לרחם יותר - על אריאל שרון, שיצטרך לחיות עם קואליציה שתעשה הכל כדי להסיר מעל פניו את שאריות המסיכה של מדינאי שקול, או על עמרם מצנע, שבקדנציה הראשונה שלו בכנסת יידרש להנהיג אופוזיציה מורכבת עד פרועה. גם אם יעלה בידו להשליט את מרותו על ותיקי העבודה, ובהם אברהם בורג וחיים רמון, שהקפידו עד כה להפגין נאמנות ליו"ר הטירון, ספק אם יוסי שריד, קודמו בהנהגת האופוזיציה, יעניק לו ימי חסד.

כהונתה של מרצ בממשלות רבין וברק הכניסה אותה לראשונה אל חיקו החמים של הקונסנסוס. הצטרפותה של מפלגת העבודה אל ממשלת שרון דחקה אותה מחדש אל המשבצת של מפלגת השמאל הציוני היחידה שנותרה "מחוץ למחנה" בשעת מלחמה. כשהעבודה נאלצת לוותר על נזיד העדשים, כשזנבה בין רגליה, לאנשי מרצ אין כוונה להציע לה את הבכורה. אם שינוי מאיימת להפוך את העבודה למפלגה השלישית בגודלה, המפלגה הסוציאל דמוקרטית מבית מרצ חותרת לדחוק אותה למקום הרביעי.

בשעה שחברי העבודה יהיו עסוקים בליקוק פצעים ובחיסול חשבונות זה עם זה, יוצא חלציהם יוסי ביילין יטרח על בניית קונפדרציה שבבסיסה מרצ, יוני העבודה, עולים תומכי שמאל בהנהגת רומן ברונפמן וקבוצת ערבים ישראלים, מאוכזבי העבודה. ביילין הביא עמו למרצ גם נדוניה חשובה בדמות ערוצי ההידברות שלו עם ראשי הרשות הפלשתינית. עד שמצנע ירכוש את אמונם, ושמעון פרס יקנה את מחילתם, ביילין ישלים את הסכם העקרונות שהוא מגבש בשנתיים האחרונות עם יאסר עבד רבו ונביל שעת. טיוטת הסכם שלום - בלי זכות השיבה - תשדרג את המפלגה הסוציאליסטית ממחלקת הביקורת לאגף המבצעים. מצנע מבטיח "מלחמה עד הניצחון", גם אם זה לא יקרה בסיבוב הנוכחי. בדרך לשם הוא יצטרך לגבור גם על שני היוסים של מרצ.