ברור איפוא שללא הפשרה הדמוקרטית היתה ישראל נהפכת לשדה גרוטאות של אוטופיות שהתנגשו. לכן, המחויבות לדמוקרטיה היתה יותר צורך פרגמטי מאשר ביטוי של מסורת פנימית שורשית. מסיבה זו, עם הקמתה ניצבה מדינת ישראל לפני האתגר של בנייה, טיפוח וביסוס של ערכים ודפוסי פעולה דמוקרטיים, בקרב חברה חדשה שהניסיון הדמוקרטי לא היה מוכר לרבים מחבריה. רובם באו ממדינות לא דמוקרטיות באירופה, באסיה ובאפריקה. לצורך ביסוס הדמוקרטיה בישראל היה על המדינה לנקוט כמה מהלכים חיוניים. הבולט שבהם - מתיחת קו שיפריד בבירור בין היסודות המהפכניים ושיטות הפעולה הכוחניות של ארגוני המחתרת לבין המשטר הישראלי החדש, שבו השימוש בכוח הוא מונופול של המדינה, כפוף למערכת המשפטית ומחייב את כל הפרטים והקבוצות בתחומי שליטת המדינה.

מהלך אחר בעל חשיבות מיוחדת היה צריך להתמקד בייזום, פיתוח וטיפוח של תרבות פוליטית דמוקרטית, לרבות תפישה של אזרחות מודרנית המכבדת שוויון אזרחי בזכויות ובחובות ויחסי כבוד הדדי בין רוב למיעוט.

תרבות דמוקרטית כזאת היתה חיונית לביסוס שותפות ותחרות פוליטית בין קבוצות אזרחים שונות. בשעה זו, ערב הבחירות לכנסת ה-16 וכמעט 55 שנים לאחר קום המדינה, יש להודות שהפגמים והכישלונות בשני התחומים החיוניים הללו - ביסוס התרבות הפוליטית הדמוקרטית וביסוס מונופול השימוש בכוח של המדינה - מעיבים על ההישגים.

תירוצים, כמובן, לא חסרים. אנו שומעים השכם והערב טענות, כגון שאי אפשר לקיים משטר דמוקרטי במצב ביטחוני כה קשה, שהמעמסה של קליטה ושיקום של עולים היתה כבדה במיוחד, וגם שמדינות העולם מתנכלות לנו, ועוד ועוד. כל אלה הם כמובן דברי אמת. אך בחינה מפוכחת שאינה מתגוננת מפני ביקורת עצמית תגלה שאת עיקר האחריות לפגמים ולכישלונות בביסוס הדמוקרטיה בישראל אפשר לייחס להחמצות ומחדלים של מנהיגי המדינה ואזרחיה, בעיקר בתקופה המתחילה לאחר מלחמת ששת הימים ונמשכת עד היום.

בשביל העם היהודי החוויה הבסיסית היא דווקא איום מבחוץ. לכן, לאחר השואה כוח יהודי נתפש כמעט רק מצד היותו משחרר, ולא מצד הפוטנציאל הטמון בו של פגיעה באינטרס הציבורי ואיום על חופש האזרחים. זו אולי הסיבה העיקרית לכך שבישראל יש קושי בקבלת הלגיטימיות של האופוזיציה, ולכך שמנגנוני הבקרה וההפרדה הלא פורמלית בין צבא לפוליטיקה, שהצמיח המשטר, רופפים במידה רבה.

כמעט כל המדינות החדשות שקמו בתקופה המודרנית נולדו בחטא של מעשי אלימות קשים נגד האוכלוסייה או האליטות השליטות בסדר הישן. כיבוש אכזרי, תפישת שלטון תוך כדי חיסול פיסי של בית המלוכה והאריסטוקרטיה שתמכה בו, ומהפכות צבאיות עקובות מדם, היו חיזיון נפרץ. אולם משטרים דמוקרטיים באו לעולם בעת שנעשה מאמץ מוצלח של השלטון החדש למתוח קו חד וברור בין הכוח המהפכני והברוטלי שכונן את הסדר החדש לבין הכוח המכונן של הסדר החדש, הנתון בתוך מסגרת שלטונית מוסדית, חוקתית ונורמטיווית מוסכמת. משטרים שלא הצליחו לקיים את המעבר הזה נידונו להישאר במצב של אנרכיה ואלימות בין קבוצות אזרחים יריבות (כמו בלבנון בשנות ה- 80) או שנהפכו למשטרים עריצים.

בראשית צעדיה של מדינת ישראל נעשו ניסיונות מבטיחים לעבור מן המצב המהפכני של השימוש בכוח פיסי בתקופת "המדינה בדרך" לשימוש ממוסד ומקובע בחוק בכוחה הריבוני של המדינה. הוקמו צבא סדיר ומשטרה, הכפופים לרשות האזרחית, ופורקו ארגוני המחתרת והמיליציות.

הכרזת העצמאות הציגה כלפי העם והעולם את התשתית הערכית של הסדר החדש, מתוך שימת דגש על המטרה של הקמת בית לאומי לעם היהודי ומתוך התחייבות לערכי החירות, הצדק והשוויון, לרבות שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת, גזע ומין, וכן דבקות בערך השלום. אף כי מדינת ישראל, בניגוד לציפיות, לא אימצה חוקה כתובה ומגילת זכויות, היא הצליחה לכונן פרוצדורה דמוקרטית לחילופי שלטון באמצעות בחירות תקופתיות, הקימה מערכת משפטית עצמאית למדי ושמרה על עקרונות הפרדת הרשויות.

התחלות אלה עודדו את התקווה שישראל עלתה על דרך המלך לקראת ביסוסה ושכלולה כמשטר דמוקרטי. אולם במבט לאחור מתברר, שאם ב- 1948 החל המעבר הדרמטי מישראל כ"מדינה בדרך" לישראל כמדינה מבוססת, לאחר מלחמת 1967 יצאה המדינה לדרך בפעם השנייה. כיום ישראל היא במידה רבה שוב "מדינה בדרך", הרחוקה מגבולות מוסכמים. כוח ריבוני המעוגן במסגרות פוליטיות ומשפטיות דמוקרטיות (לפחות בחלקן) מתקיים אמנם בגבולות הקו הירוק, אך בו בזמן מופעל כוח לא ריבוני ובחלקו בלתי לגלי על ידי חברת המתנחלים מעבר לקו הירוק, בסיוע גורמים שלטוניים הקרובים להם.

האתוס והטכניקות המשמשים את הכוח הזה דומים במידה לא מעטה לאתוס ולטכניקות שהופעלו בתקופת טרום המדינה. עם זאת, כוח זה קיבל ומקבל הכשר רטרואקטיווי להפעלתו מעבר לקו הירוק, חרף המכשולים שמציב לכך המשפט הישראלי הפנימי והבינלאומי. אם "המדינה בדרך" שלפני 1948 ריכזה את המאמצים לכונן יישובים ולהרחיב את גבולות השליטה היהודית בהשראת אידיאולוגיה ציונית לאומית-חילונית בעיקרה, "המדינה בדרך" שלאחר 1967 מנסה לבסס את אחיזת היהודים בשטחים על אידיאולוגיה שהמרכיב הקשה שלה הוא דתי ואפילו משיחי.

הקמת מדינת ישראל ב- 1948 כמדינה דמוקרטית התאפשרה על יסוד פשרה פרגמטית בין הציונות הדתית, הציונות הסוציאליסטית, הציונות הלאומית והציונות הליברלית - כלומר, על בסיס אידיאולוגיות שמותנו. לאחר מלחמת ששת הימים התחולל תהליך הפוך של חלחול ערכים דתיים לתוך האתוס ההתיישבותי, שקנה לו אחיזה הן בקרב המתנחלים והן בקרב חלקים רחבים של הציבור הישראלי. הצירוף בין ערכים דתיים אבסולוטיים לבין שימוש בכוח בתנאים המעורפלים של ההתיישבות בשטחים שמעבר לקו הירוק מהווה איפוא איום על הישגי תהליך המעבר ממדינה בדרך למדינה מתוקנת.

כאשר ערך כגון "שמירה על חלקי מולדת" או "מצוות יישוב הארץ" עולה לדרגה של מחויבות אבסולוטית, הוא יכול בקלות להוביל לאי כיבוד כללי משחק דמוקרטיים ולאיים לפרוץ את המחסומים שהמדינה בנתה במשך עשרות שנים. במקרים אחדים, כמו הופעת המחתרת היהודית או רצח רבין, נפרצו הגבולות.

יתר על כן, נראה שהדואליזם הזה בין כוח ריבוני ממוסד לבין הכוח הלא ריבוני והלא חוקי מחלחל לכל חלקי המערכת המשטרית ומעודד אי-לגליזם. אחת המוסכמות כיום בישראל היא שגם ראש ממשלה וממשלה הסבורים שפינוי התנחלויות הוא אינטרס קיומי חיוני של מדינת ישראל לא יוכלו לשקול מדיניות זו בלי להביא בחשבון פרץ של אלימות ושבר, שיאיימו הן על הסדר הציבורי והן על קברניטי המדינה (גם באופן אישי ופיסי).

פחד ואיום פיסי הם מרכיב חשוב במציאות הפוליטית הישראלית, בעיקר לאחר רצח רבין. במשטרים דמוקרטיים מחיר הברירה בין אופציות מדיניות הוא פוליטי בלבד. העובדה שבישראל, לצד המחיר הפוליטי, נלווה להחלטות מדיניות גם איום במונחים של הפרות סדר, אלימות בין יהודים וחיסול פיסי של מנהיגים, מעמידה יסודות חשובים של המשטר הדמוקרטי בארץ בסימן שאלה.

ביהדות, וגם בניסיון ההיסטורי היהודי, יש מקורות של תרבות פוליטית דמוקרטית. הם כוללים את המשקל הניתן לערך החיים, את התפישה שהאדם נברא בצלם האל, את היחס הספקני למלך בשר ודם, ואת הניסיון ההיסטורי של מיעוט פגיע בתפוצות היודע להעריך זכויות ולחשוד בשלטון שרירותי. אלא שבתרבות הישראלית הובלטו דווקא יסודות יהודיים ולא יהודיים שאינם דמוקרטיים. בישראל, במידה רבה, מוסדות המשטר הדמוקרטי אינם ניזונים ואינם נתמכים על ידי תרבות פוליטית דמוקרטית מפותחת.

הקשיים בפיתוחה וטיפוחה של תרבות פוליטית דמוקרטית במדינת ישראל קשורים בין השאר בערכו הדל, עדיין, של היחיד לעומת המעמד הערכי ההגמוני של הקבוצה, בדחייה של השונה מפני האחיד, בהעדפת נאמנויות משפחתיות ועדתיות על פני כיבוד עקרונות יסוד, בחשש מפני פיצול וכמיהה לאחדות, בתפישה לא דמוקרטית של מושגי הרוב והמיעוט, בגישה פטליסטית למציאות הפוליטית ולמשברים כלכליים וביטחוניים ובשחיתות פוליטית בממדים יוצאי דופן.

א. מעמדו הנחות של היחיד. בישראל לא רק שטרם אומצה מגילת זכויות האדם, אלא שגם מעמדו של היחיד, ההכרה בערך חייו ובזכויותיו האנושיות והאזרחיות, אינם זוכים לתמיכה תרבותית נרחבת. נהפוך הוא, מה שבא בעיקר לידי ביטוי בהקשר התרבותי והפוליטי הוא מעמדו המרכזי של הקולקטיב, של "העם". מסורות הציונות הסוציאליסטית, הציונות הלאומית והציונות הדתית העמידו במרכז את מעמדו העדיף של הקולקטיב הלאומי על פני הפרט. הזרם הליברלי בפוליטיקה הישראלית, שהתקיים מימיה הראשונים של המדינה, נבלע במידה רבה על ידי מפלגות אחרות.

בישראל האינדיווידואליזם נתפש כסוג של התנשאות, אליטיזם, והתרסה כנגד הכלל. זהו מצב שונה מאוד מהתפישה המקובלת במדינות רבות במערב, המעניקות לפרט ערך יסודי שיש להגן עליו מפני העריצות של הקבוצה והמדינה. בישראל, אף כי אין הסכמה על הגדרתו וגבולותיו של השלם, של "העם היהודי", הפרטים נתפשים בעיקר כחלקים שלו, שחשיבותם משנית. אם במדינות דמוקרטיות הציבור חרד בעיקר מפני הסכנה של היבלעות הפרט בקבוצה, הרי בישראל החשש העמוק, כך נראה, הוא דווקא מאיבוד הזהות הקולקטיווית בשל התפצלות. במצב שבו הפרט אינו נתפש גם כסובייקט מוסרי, כישות רוחנית עצמאית, כאינדיווידואל המסוגל לשיפוט עצמאי, ואם חייו הפנימיים לא נראים כבעלי ייחוד וערך מיוחד - קל יותר למדינה לסכן את חייו במלחמות לא הכרחיות, או לפגוע בו ובזכויותיו.

העדר תשתית של אינדיווידואליזם הומני גם פוגע ביכולתם של אזרחי ישראל לפתח סולידריות עם סבלם של בני אדם אחרים, השייכים לקבוצות יהודיות ולא יהודיות. ישראל היא במידה רבה חברה אכזרית, המשלימה בקלות בלתי נסבלת עם אלימות כלפי חסרי ישע ועם מצבם הנורא של מאות אלפי ילדים וזקנים עניים. בחברה הישראלית גם אין גילויים של חמלה ואמפתיה כלפי הסבל של משפחות חיילי צד"ל שברחו לישראל מדרום לבנון וזכו ליחס מחפיר מצד השלטונות, כלפי עובדים זרים הנרמסים כאן על ידי השלטונות ומעבידיהם, וגם כלפי הסבל שפעולותיה של ישראל, גם אלה הנחשבות הכרחיות, מסיבות לאוכלוסייה אזרחית פלשתינית.

ב. הלאמת הרוב. מדינה דמוקרטית המכבדת את עקרונות החירות והשוויון שוללת את הלגיטימיות של שלטון יחיד, שלטון קבוצה או אליטה הנישאת מעל העם, או כל צורה אחרת של שלטון הייררכי. משום כך הוגי המשטר הדמוקרטי קבעו שבשיטה הזאת הכרעות צריכות להתקבל בדרך של החלטות רוב, או פשרות בין קבוצות פוליטיות יריבות. ההנחה בדמוקרטיה היא, שהרוב יכול ואף צפוי להשתנות בין בחירות לבחירות, ושעקרונית המיעוט יכול להיהפך לרוב והרוב יכול להיהפך למיעוט.

בישראל מקובל לזהות את מושגי הרוב והמיעוט עם יהודים וערבים. השימוש במונח "בני מיעוטים" לצורך זיהוי ערבים או לא-יהודים מבליט את העובדה שההבחנה בין רוב למיעוט מקבילה להבחנה בין שני עמים, שלאחד מהם מעמד הגמוני ביחס לחברו. רוב הישראלים סבורים שזה המצב הנכון והראוי, מכיוון שמדינת ישראל הוקמה כבית לעם היהודי, שרוב יהודי הוא התנאי לו. אך גם עמדה זו אינה יכולה לשנות את העובדה, שרוב אתני-אורגני הממסד את עצמו ואת עליונותו כרוב אינו רוב לגיטימי במובן המקובל בתיאוריה ובפרקטיקה הדמוקרטיות.

בישראל אף מתנהל מאבק גלוי נגד הלגיטימיות של כל רוב פוליטי המורכב מיהודים וערבים. המאמצים של מפלגות בוועדת הבחירות המרכזית לפסול באופן גורף את מועמדותם של רשימות ואישים פוליטיים ערביים בבחירות הקרובות הוא אחד הביטויים הבוטים למגמה של הלאמת הרוב והדמוקרטיה הישראלית. נטיות אלה בתרבות הפוליטית הישראלית מורידות מאוד את הדירוג של ישראל ברשימת המדינות הדמוקרטיות בעולם.

ג. אחדות מול חתרנות. דוברי הרעיון הדמוקרטי בתקופת ההשכלה סברו שבתנאים של חופש, יכולת תבונית אוניוורסלית בקרב כל בני האדם מבטיחה את האפשרות של קונסנסוס בין כל האזרחים על נושאים ציבוריים חיוניים. בניגוד לכך, הניסיון ההיסטורי מלמד דווקא שבתנאים של חופש המחשבה, לא הקונסנסוס הוא התוצאה אלא ריבוי דעות והשקפות. מסיבה זו הדמוקרטיה המודרנית הדגישה לצד חופש המחשבה והביטוי את ערך הסובלנות ואת הנכונות להכיר בכך, שהיכולת לחיות עם מחלוקות ופשרות עדיפה על פני קונסנסוס מתוך כפייה ופחד. תרבות פוליטית דמוקרטית מטפחת את הנכונות לקבל שונות, ריבוי דעות, אי ודאות קיומית ומחלוקות כדבר טבעי, מתוך הימנעות מן השימוש בסמכות פוליטית כדי להכריע בשאלות של אמת או אמונה דתית.

אולם בישראל הסובלנות לשוני ולמחלוקות נמוכה למדי. ברטוריקה הפוליטית שלנו המלים אחדות, ליכוד, סולידריות, וכן האהדה ל"ממשלת אחדות", מעידות על תרבות פוליטית שאינה נותנת לגיטימציה גבוהה לאופוזיציה, לביקורת ולשוני. הנטייה להתייחס אל חילוקי דעות כאל פיצול או חתרנות נקשרת ליחס השלילי כלפי פוליטיקה פרלמנטרית. הציבור הישראלי היה מעלה, כך נדמה, את הכנסת על ראש שמחתו אילו נתנה ביטוי חוזר ונשנה ל"אחדות העם". אך ככלל התפקיד הקלאסי של הפרלמנט הוא דווקא לשמש זירה לביטוי ההבדלים והניגודים בין חלקי הציבור, לצורך ליבון אפשרויות הפשרה והחקיקה. דווקא תפקיד זה של ליבון ההבדלים, מתוך כיבוד עקרונות בסיסיים של חירות ושוויון לכל, מעורר דחייה אצל חלק גדול מן הציבור הישראלי. גם עובדה זו מצביעה על פגם חמור בתרבות הפוליטית הדמוקרטית בישראל.

ד. בוחר שאינו מעניש. הציבור היהודי בארץ נוטה לאמץ גישה פסימית, פסיווית, ואפילו פטליסטית, ביחס למשברים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון. בדמוקרטיה המבוססת על תרבות פוליטית מפותחת, כישלונות ומחדלים מובילים להפסדים בקלפי והישגים זוכים לתגמול פוליטי נאות. בישראל דומה שהעמדה הפטליסטית מגינה על השלטון מפני פסק הדין של הבוחר (לפחות בטווח הקצר). הידרדרות כלכלית וביטחונית ופגיעות אחרות באיכות החיים, כגון ביפי הסביבה או בתשתית התחבורה, אינן משפיעות באופן בולט על התנהגות הבוחרים. במצב זה השלטון בישראל נהנה מחופש פעולה נדיר בהשוואה לדמוקרטיות אחרות.

ה. שחיתות פוליטית וסכנותיה. השחיתות הפוליטית היתה נושא מרכזי במלחמת הבחירות האחרונה: זיוף תוצאות בחירות, קניית קולות בכסף, במשרות למקורבים ובטובות הנאה אחרות, הם צורות מובהקות של שחיתות פוליטית המצויות גם בדמוקרטיות אחרות. אך קשה לקבוע ללא בדיקה מדוקדקת אם ממדי התופעה בישראל הם, כפי שזה נראה על פניו, חריגים ואפילו מבהילים.

בשחיתות פוליטית אפשר להילחם באמצעות בתי המשפט וכלים מינהליים וציבוריים אחרים. מה שנראה כסכנה יותר גדולה לדמוקרטיה בישראל הוא הנטייה של חלק לא מבוטל מן הציבור לראות את השחיתות הפוליטית כחלק בלתי נפרד מן הפוליטיקה, ואת הפוליטיקה כתחום פעילות נחות ונטול ערכים. כך השחיתות הפוליטית נתפשת כפן מהותי של הפוליטיקה, ממש כמו המחלוקות והקונפליקטים. התוצאה של תפישה זו יכולה להיות מיאוס ודחייה גורפת של הפוליטיקה וההעדפה של שלטון חזק, שיעשה סדר. מגמות כאלה טיפוסיות לחברות פוליטיות שהצמיחו משטרים פשיסטיים, שבאו "לנקות את השחיתות" ולעשות סדר.

במצב שנוצר בישראל, הזוכה לעידוד הודות להתנהגות לא מרוסנת של פוליטיקאים ומפלגות, אפשר לזהות עיוורון אצל חלק מן הציבור לקשר ההכרחי בין חופש אזרחי ובין תחרות חופשית בין מפלגות, פוליטיקאים ודעות. סיסמאות כגון "מושחתים נמאסתם" מייצרות בישראל אשליה פופוליסטית, מן הסוג המביא לתמיכה באישיות כריזמטית.

תרבות פוליטית דמוקרטית מבוססת על כבוד לחוקה או חוקי יסוד, על היכולת להפריד בין פוליטיקה שוטפת לפוליטיקה קונסטיטוציונית המסדירה את כללי המערכת ובין עסקנות למדינאות. אחת התוצאות המסוכנות של תפישת הפוליטיקה כתחום נטול ערכים היא מניפולציה של חוקי בחירות, כמו התיקון הנמהר שהביא לבחירה הישירה או הניסיון החפוז לחוקק חוק שיסדיר את הבחירות המקדימות במפלגות.

על מעמדה של ישראל בדירוג זה מתנהל ויכוח בין מומחים למדעי המדינה. אך ויכוח זה נסב בדרך כלל על השאלה אם ישראל היא דמוקרטיה סוג ג' או דמוקרטיה גבולית, ולא אם היא משתייכת לקהילה היוקרתית של דמוקרטיות סוג א', הכוללת את ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה והולנד. הטענה המושמעת מפי דוברים רשמיים ולפיה "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אינה מותירה רושם בעולם הנאור, שכן ההשוואה למדינות כסעודיה, סוריה ואפילו עיראק אינה מרוממת.

לפיכך הערכת מצב הדמוקרטיה הישראלית כיום אינה פשוטה. ראינו מדוע ישראל אינה יכולה להיחשב משטר דמוקרטי ברמה גבוהה. למרות כמה תנאים פורמליים מובהקים למשטר דמוקרטי, המתקיימים בישראל, כמו בחירות כלליות, מערכת משפט אוטונומית, וכדומה, ישראל לוקה בפגמים קשים בעיקר במישור המהותי של הדמוקרטיה: יש בה אחיזה לערכים, עמדות ודפוסי התנהגות לא דמוקרטיים ואף אנטי דמוקרטיים. נוסף לכך, מצב הכיבוש, ההתפתחות של מערכת חברתית פוליטית וצבאית נפרדת בשטחים הכבושים שמתנהלת בצורה שונה וחריגה ביחס למשטר בגבולות הקו הירוק, וכן האפליה הקשה נגד המיעוט הערבי בארץ, מכבידים מאוד על השאיפה למקם את ישראל במשפחת הדמוקרטיות המפותחות. בוויכוח שנערך באחרונה בין חוקרים ישראלים, השאלה שנדונה היתה לא אם ישראל היא דמוקרטיה במובן המקובל של המלה, אלא אם היא דמוקרטיה אתנית (כלומר, דמוקרטיה סוג ג' שבה קבוצה אתנית הגמונית נותנת זכויות פוליטיות מסוימות לקבוצת מיעוט אתני) או אתנוקרטיה, כלומר שלטון לא דמוקרטי של עם אחד על עם אחר.

בסיכומו של דבר "מדינה בדרך" אינה יכולה להיות דמוקרטיה. כדי שישראל תתחיל לצעוד בביטחון במסלול של מדינה דמוקרטית, עליה קודם כל להיות מדינה בעלת גבולות טריטוריאליים, חוקתיים ומוסריים, להפעלת הכוח הריבוני. מעבר לכך ישראל עדיין צריכה לפתח תרבות אזרחית דמוקרטית, המכבדת כללי משחק מוסכמים ומגבירה את תלות השלטון באזרחים. רק ימים יגידו אם הבחירות הבאות יהיו צעד בכיוון הזה או שיוליכו להידרדרות נוספת.