רוצים את עזה? קחו אותה

מאת עמירה הס

הארץ, 29.1.2003

"אתם, הישראלים, אומרים שאתם המתורבתים ואנחנו הברברים. נכון מאוד. אנחנו ברברים בכלי ההרג שלנו, ואתם מתורבתים, שיא ההתפתחות האנושית, בכלי ההרג שלכם. לנו מסמרים וחומרים כימיים שמישהו מערבב במחסן, וגוף אדם, ולכם אפאצ'י ומטוסי אף 16 שרואים בלילה עכבר שזז במחנה פליטים צפוף שבנוי על חול. אני שומע ירי ויודע שסיכויי הלוחמים שלנו אפסיים. הסיכוי שחייל ישראלי ייהרג הוא אפסי. הוא בשמים כמו אל, ובטנק כמו פיל".

150" בני אדם - בני אדם, גם ישראלים, חיילים, גם פלשתינאים, נהרגו מסביב לנצרים. והכל בשביל כמה עשרות משפחות בהתנחלות הזאת. אתם אומרים שאם תצאו עכשיו מנצרים, זו כניעה. האם באמת זה שווה את כל ההרוגים?".

דיבורים מעין אלה אפשר לשמוע מתושבי עזה רבים. אבל הפעם אמר אותם בפגישה מקרית בעיר עזה סמי אבו-סמהדאנא, שעות ספורות אחרי ש-12 פלשתינאים נהרגו בקרב אבוד מול כוחות צה"ל שהשתלטו על חלק משכונת זייתון והרסו בה כליל 17 בתי מלאכה שונים, שלפי צה"ל מייצרים פצצות מרגמה (בהם מסעדת קבאב), ושלושה בתי מגורים. כמו כן הרסו חלקית עוד 15 בתי מלאכה, בהם בית דפוס. הוא בן 40, יליד מחנה הפליטים ברפיח, עציר מינהלי באינתיפאדה הראשונה, אחד ממנהיגי השטח הבולטים של תנועת הפתח, שהאמין בכל לבו שהסכם אוסלו הוא טוב ויביא שלום ועמל הרבה כדי לשכנע את חבריו. הוא מדבר עברית קולחת ועשירה, סלנגית, שמעידה על היכרות עם החברה הישראלית, התעניינות רבה וגם חיבה.

עם הקמת הרשות הוא הקים ועמד בראש יחידה ביטחונית פלשתינית "למשימות מיוחדות" (שיחות ריכוך ושכנוע עם מתנגדי הרשות כדי שיפסיקו פיגועים, מעצרים כשהשיחות לא הועילו, גביית כספים מסרבני מסים). כמו שקרה להרבה פעילי שטח בכירים בפתח, שנות אוסלו היטיבו עמו כלכלית. בכל המצבים - כעציר, כמשוחרר בין מעצרים, וכאיש הרשות - הוא נפגש עם ישראלים בכירים בגלל היכרותו את השטח והשפעתו עליו. בתקופות שבהן תושבי עזה לא הורשו לצאת ללימודים בגדה הוא קיבל אישור מישראל לצאת במכוניתו מהרצועה לירושלים. זיהויו עם הרשות פגע בפופולריות שלו.

עם פרוץ האינתיפאדה אישרו לו הרשויות הישראליות לצאת לניתוח לב פתוח בירדן. לחברו מוחמד דחלאן הובטח, שיוכל לחזור. תחת ממשלת שרון השב"כ לא הבטיח שלא ייעצר עם שובו. אבל הוא מצא דרכים לא רשמיות לשוב. עכשיו, הוא אומר, בגלל זה מתייחסים אליו כמבוקש. לאמו בת ה-70, שרצתה לצאת למכה, אמרו, לדבריו, הישראלים נותני האישורים: "תצאי כמו שבנך נכנס". בצה"ל אוהבים להלך אימים עם שם משפחתו המורחבת "אבו סמהדאנא" (אחיו ג'מאל הוא ממפקדי הוועדות העממיות). אבל הוא טיפוס אופייני לדור שלם שנלחם מצעירותו נגד הכיבוש הישראלי, ולכן גם למד לרצות לחיות עם ישראלים, בשתי מדינות שכנות.

"אני לא מבין מה אתם מחפשים פה בעזה. אם אתם כל כך רוצים אותה, קחו אותה, לנו נמאס ממנה. אתם רוצים הפרדה ולא שלום? בסדר, גם אנחנו רוצים הפרדה ולא שלום. אבל שתהיה הפרדה. שכם ארץ קודש? חברון ארץ קודש? בסדר, תנו לנו את תל אביב. אני מוותר על ירושלים, קחו את רמאללה ותנו את נתניה. אבל אי אפשר גם "להפריד" וגם להשאיר אצלנו את כל ההתנחלויות והמתנחלים.

"לאנשי החמאס, לא לישראלים, אני אומר בפנים, שאני מתנגד לפגיעה באזרחים ישראלים", הוא אומר. וירי הקסאם? "יותר פלשתינאים נפגעו ממנו מאשר ישראלים. אבל שלנו רק מגיבים. אתם היוזמים. זה כמו משחק על מגרש, שבו בצד אחד יש שער ושחקני כדורגל ובצד השני - הסל ושחקני כדורסל, והשופט באמצע זורק את הכדור. כל בר דעת היה צריך ברגע זה להפסיק את המשחק, השחקנים והצופים. ככה אנחנו, הישראלים והפלשתינאים, במקום להפסיק ממשיכים לשחק משחק שמזמן היה צריך לעצור אותו. פעם התנצלו הישראלים כשהרגו אצלנו אזרחים וילדים. עכשיו גם להתנצל הפסיקו. הדור הזה שלנו, עכשיו, נכנע. נניח. ומה יהיה עם הדור הבא? הדור הזה ימות, אבל בניו ונכדיו? אתם רוצים להשאיר מלחמה לנכדים שלכם? הרי מפקד אמיתי יעשה הכל כדי למנוע את המלחמה מנכדיו.

"אם ייכנסו הישראלים לעזה, יהיה פה מוות של אלפים. ואז הנכדים שלהם יזכרו את הדם וינקמו. כל הקיצונים פה רוצים ששרון יישאר".





כפר רעות-סדאקה
מאמרים
פעולות למען שלום
דף בית - עברית
Home