כישלון ההנהגה הפלשתינית הרשמית הוא ברור. אבל בניגוד למה שמציגים בישראל, אין זה כישלון או כשל מבצעי, המלמד על חוסר רצון למנוע את הפגיעה באזרחים ישראלים. זו היתממות לטעון שערפאת הכלוא במוקטעה ההרוסה - וזקוק למכשירי חמצן כדי לאוורר את חדרו - היה יכול, לו רק רצה, להפעיל דרך המחסומים והתעלות שמקיפות את הערים את מנגנוני הביטחון שכבר אין לו, את קציני הביטחון שנעצרו או שיושבים בבית, את מרגלי הרחוב הזוטרים שנהרגו ונפצעו, כדי לאתר מתאבדים בפוטנציה.

מה שכן חסר לו ולשרים וליועצים הסובבים אותו זו הנוכחות המוסרית-ערכית שהיתה יכולה ליצור את הלחץ החברתי-המוסרי ואת האווירה נגד פגיעה באזרחים - לחץ שהיה יכול לפעול על ארגונים ועל יחידים כאחת. כיום, אין בכיר בהנהגה הפלשתינית שאינו מבין עד כמה הפגיעה באזרחים ישראלים מחבלת באינטרס הפלשתיני ובאינטרסים האישיים שלו ושל עמיתיו. לא כל שכן כשאת הרצח מבצעים מי שמצהירים על עצמם כזרוע הצבאית של הפתח. רבים מזדעזעים בכנות ממחזות הקטל. אבל לאף בכיר כזה, כולל ערפאת, לא נותרו - אם אי פעם היו - הכריזמה והסמכות הפנימית שיעוררו יראת כבוד. זו תוצאת שלטונם לפני האינתיפאדה, שנתפש כשלטון המזלזל בחובתו לדאוג לרווחת העם.

הכישלון הוא גם של מנהיגי שטח טבעיים ואהודים יותר של הפתח. במקרה הטוב כמה מהם מביעים התנגדות בשפה רפה, בחצי פה, באיזשהו ראיון נידח. במקרים אחרים הם שוללים את הפגיעה באזרחים בחדרי חדרים או בפגישות עם דיפלומטים זרים. אבל הם לא מעיזים לצאת בריש גלי, במסע מתוכנן, נגד מה שמקובל לחשוב שהוא דעת רבים - כלומר, שפיגועים בתוך ישראל הם תגובה הולמת למעשי ההרג וההרס של צה"ל. נכון, במצב של עוצר וסגר קשה לארגן מערכות הסברה וחינוך. אבל נראה שהסיבה הלוגיסטית אינה העיקרית. אולי הם פוחדים שייתפשו כמי שמפקירים את מי שנעצרו, כמי שמתנערים ממי שנהרגו או נפצעו. אולי הם חוששים שיזכירו להם בבוז שהם נהנו מפריווילגיות שלטוניות וכיום מהפירורים שנותרו מהן. אולי הם מאמינים שבמסר המגומגם שלהם הם ימנעו את ההתחזקות הפוליטית של החמאס, יריבתם. אולי הם חוששים מפגיעה פיסית. ויש לשער שאחדים מהם משוכנעים עדיין שהפגיעה באזרחים ישראלים מחלישה, בסופו של דבר, את ישראל מבחינה חברתית וכלכלית.

מצטרפים לשורת הנכשלים גם פעילים ב"חברה האזרחית", אותם ארגונים לא ממשלתיים פלשתיניים - ארגוני זכויות אדם, בריאות, רווחה וחינוך. אלה עומדים בקשר מתמיד עם מעגלים מתרחבים של פעילים אירופים ואמריקאים, שמגיעים לשטחים וחוזרים למדינותיהם עם דיווחים קשים ומדויקים על הכיבוש הישראלי - על התעמרויות של חיילים, על חיילים שהורגים ילדים ונשים, על עוני משווע שהסגר יוצר, על מאות בתים הרוסים, על עצי זית שנעקרים. נציגיהם של אותם פעילים מחו"ל מבהירים שהם תומכים בהתנגדות לא אלימה אך פעילה. הקשר של פעילים פלשתינאים אתם מבוסס על האמונה בערכים אוניוורסליים, על-לאומיים, בסולידריות של נדכאים.

אבל אותם פעילי החברה האזרחית הפלשתינית, בהם אנשי אקדמיה ואחרים המזוהים עם האליטה האינטלקטואלית הפלשתינית, אינם מעיזים לצאת אל הציבור שלהם ולפתוח גם הם במתקפה חינוכית נגד פולחן המוות וההרג. לא מעטים מהם אומרים בשיחות פנימיות שלא רק מבחינה פרגמטית יש להוקיע את הפגיעה באזרחים (מכיוון שכך העולם המזועזע שוכח את הכיבוש הישראלי ומוראותיו), אלא קודם כל מבחינה מוסרית, ערכית, כלל-אנושית. לא מעטים מהם נשמעו אומרים: "אסור לנו להידרדר מבחינה מוסרית לרמה של הכובש הישראלי". אך הם אינם מעיזים לעשות זאת בפומבי ובשיטתיות, מעבר לחתימה נדירה על עצומה זו או אחרת. אולי כמה מהם מפחדים שיטיחו בהם שהם אינטלקטואלים מנוכרים, שקל להם להטיף "בין נסיעות לחו"ל", שהם לא סובלים כמו כל העם. אולי הם חוששים שבחברה ההולכת ונעשית מוסלמית-אדוקה יותר ויותר, לפי הפרשנויות הוולגריות והנבערות ביותר לאדיקות מוסלמית, הם יוצגו כ"כופרים". אולי הם מפחדים מדה-לגיטימציה ומפגיעה אישית.

הכישלון של האנשים המרכיבים שלוש שכבות אלו מלמד גם על כישלונן ארוך השנים לפעול יחד ולגבש בצוותא אסטרטגיה, תוכנית פעולה נגד הכיבוש הישראלי. דומה שהם לא נותנים אמון זה בזה, וזה בכוונותיו של זה.