לא רק ערפאת וחבריו בהנהגת הרשות אלא גם אקדמאים, אנשי ציבור ועיתונאים פלשתינאים מתבטאים בנחרצות נגד פיגועים בתחומי הקו הירוק. הבעיה היא שהתמיכה בטרור באה כיום מלמטה: מאותם פלשתינאים מרירים ותאבי נקם שאיבדו את פרנסתם בישראל, חיים בתנאים משפילים ורואים בהנהגתם אסופה של מושחתים נראה שבקרב רוב הציבור בישראל שוררת ההערכה, שהפיגועים הפלשתיניים הרצחניים אינם פוסקים מכיוון שהמנהיגים הפלשתינאים בראשות יאסר ערפאת אינם עושים דבר למנוע אותם. דוברים ישראלים רשמיים, ובהם ראש הממשלה אריאל שרון, ממשיכים להאשים את ערפאת והרשות הפלשתינית באחריות לפיגועים, ויש לא מעט ישראלים שבטוחים כי בין חברי ההנהגה הפלשתינית יש כאלה שיוזמים ומארגנים את הפיגועים.

דברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לעמדות הפומביות שמביעים ערפאת ואנשיו כבר תקופה ארוכה. אפשר למנות עשרות הופעות פומביות של ערפאת בחודשים האחרונים, יחד עם הודעות רשמיות של הרשות הפלשתינית, שבכולן נמסרת ההודעה שהפלשתינאים נאמנים להפסקת האש, ומושמעת הקריאה להפסיק את הפגיעה באזרחים. מחמוד עבאס (אבו מאזן), האיש מספר שתיים באש"ף, חוזר כל הזמן על טענתו שהשימוש באמצעים צבאיים באינתיפאדה ("צבאיות האינתיפאדה") גורם נזק קשה לעניין הפלשתיני, ויאסר עבד רבו, חבר הקבינט הפלשתיני, הסביר בסוף השבוע לבאי ועידת לונדון עד כמה פיגועי ההתאבדות לא יכולים להביא מרפא למצוקות הפלשתיניות.

נביל אבו רודיינה, עוזרו הקרוב ודוברו של ערפאת, מסר ביום רביעי שעבר כי "היושב ראש אישר את הטיוטה המצרית להפסקת הפיגועים נגד אזרחים ישראלים". זו הדרך המקובלת של ערפאת ובכירים בפתח לומר שאין לבצע פיגועים בתוך תחומי מדינת ישראל - ומצד שני להבהיר שפגיעה במטרות ישראליות בתוך השטחים לגיטימית משום שהיא מהווה מאבק בכיבוש, המיוצג על ידי חיילים ומתנחלים.

עמדות נחרצות למדי נגד פיגועי המתאבדים משמיעים לא רק חברים בהנהגה הפלשתינית אלא גם שורה ארוכה של אנשי רוח ואקדמאים פלשתינאים, אנשי ציבור, פרשנים ועיתונאים. כל הדברים הללו מושמעים בשפה הערבית, ובכלי התקשורת הערביים והפלשתיניים. כלומר, אין פה ניסיון פלשתיני למצוא חן בעיני זרים אלא הבעת דעה ברורה, וניסיון להשפיע על פעילי האינתיפאדה להפסיק את מסעות הרצח, לפחות בתחומי ישראל.

ההסבר המקובל על מי שדורשים להפסיק את הפיגועים בישראלים בתחומי הקו הירוק הוא הנזק המדיני הגדול שהפיגועים הללו גורמים לעניין הפלשתיני. מנהיגי מדינות ערב, ובראשם שליטי מצרים, ירדן וסעודיה, מפעילים גם הם לחץ כבד על ערפאת ואנשיו בדרישה: הפסיקו את פיגועי ההתאבדות הללו, העושים רושם נורא בעולם. המנהיגים הערבים עושים זאת, לא מפני שהם דואגים לאינטרסים הפלשתיניים אלא מכיוון שבכל פעם שהם מבקשים משהו במדינות אירופה ואמריקה הם נתקלים בתגובה: לכו קודם לערפאת ועשו הכל שיפסיק את טרור המתאבדים.

הקריאות הפלשתיניות והערביות להפסיק את הפיגועים הללו נסמכות עכשיו על טיעון נוסף והוא שהפיגועים מחזקים את אריאל שרון ומסייעים למסע הבחירות של הימין הישראלי. לפני ימים אחדים, כאשר סקרי דעת הקהל בישראל הראו שהליכוד מאבד מכוחו בגלל סיפורי השחיתות, דיברו רבים בצמרת הפלשתינית על כך שעכשיו זו השעה להפסיק כליל את הפיגועים, ואז אולי יתחולל המהפך המיוחל אצל הבוחרים הישראלים, שימאסו בשרון ויבחרו בעמרם מצנע.

דוברים פלשתינאים דיברו בשנים האחרונות, בגאווה רבה, על כך שראשי הממשלות בישראל התחלפו במהירות מכיוון שנכשלו בהתמודדות מול הפלשתינאים. עכשיו מתברר שזה לא תקף כאשר מדובר באריאל שרון. עובדה: שרון שמר על כוחו בשנתיים האחרונות, ואפילו התחזק, למרות שלפי כל קנה מידה הוא נכשל לחלוטין במדיניות הכוח שלו להפסקת האינתיפאדה והפיגועים. איך אפשר להסביר זאת?

האני אל-מסרי, פרשן מיומן של העיתון הפלשתיני "אל-איאם", כתב בשבוע שעבר מאמר תקיף נגד פיגועי ההתאבדות, שלדעתו "מתחרים בכיבוש באותן שיטות זדוניות וברבריות". הוא מתאר היטב את המבוכה הפלשתינית בנושא שרון. לדבריו, הפסקה מוחלטת של הפיגועים תהיה, עכשיו, בבחינת מתן פרס לשרון, שיוכל לטעון כי הצליח לחסל את הטרור - וכך יזכה בבחירות. אבל, ממשיך אל-מסרי, הניסיון הפלשתיני מלמד שפיגועים תמיד עזרו לימין. הם הכשילו בעבר את שמעון פרס ואת אהוד ברק, והעלו את בנימין נתניהו ואת אריאל שרון. "זה לא הגיוני, אבל זו האמת", הוא כותב, ומביא עוד שורה של טענות מדוע צריכים להפסיק את הפיגועים.

ההתנגדות לפיגועים בתחומי הקו הירוק בכלל, ולטרור המתאבדים בפרט, היא איפוא רחבה מאוד. צה"ל ומערכות המודיעין של ישראל משקיעים מאמצים אדירים בניסיונות לסכל את הפיגועים. זה כולל כוחות צבא ומשטרה גדולים, המפעילים שיטות מתוחכמות ועושים שימוש בטכנולוגיות חדישות. מחשבה רבה והון עתק מושקעים בחיפוש דרכים לאיתור והרס מה שמוגדר כתשתית הטרור. ובהנהגה הפלשתינית שוררת, כאמור, התנגדות לפיגועים ומושמעות, השכם והערב, קריאות להפסקת הפיגועים באזרחים. ומדינות ערב מפעילות לחצים, וכמובן מדינות אירופה וארצות הברית, שהצטרפה למעשה לישראל במערכה לבידוד ולהחרמה של ערפאת.

מדוע כל זה לא עוזר? מה מפרנס את התעוזה והמוטיווציה של אותם מחבלים, שיוצאים להרוג אף על פי שהם נוכחים בסבל התושבים, ובהרס הקשה של כל מרקם החיים הפלשתיניים? מדוע הם אינם נשמעים לקריאות מנהיגיהם, ואינם נענים ללחץ ולפניות ממדינות ערב ומרבים אחרים בעולם כולו?

העובדה שקיימת תמיכה עממית בפיגועים הוכחה זה כבר. בכל סקרי דעת הקהל בגדה ובעזה, מאז ההתפרצות בספטמבר 2000, נרשמה תמיכה של יותר מ- % 50 בפיגועים ובמתאבדים. לא פעם שיעורי התמיכה היו גדולים הרבה יותר. אחרי הפיגוע במדרחוב של נוה שאנן בתל אביב, לפני שבועיים, נשאל מנהיג הג'יהאד האיסלאמי שייח עבדאללה רמדאן שלח, היושב בדמשק, על ההתנגדות לפיגועים, שבאה לידי ביטוי בשיחות שיזם הנשיא מובארק בקהיר. הוא ענה בבטחה: "איזו התנגדות לפיגועים? %80 מהציבור הפלשתיני תומכים במתאבדים!"

את זאת יודעים היטב גם מנהיגי החמאס ופלגי אופוזיציה פלשתיניים אחרים היוזמים פיגועים. חאלד משעל, ראש המשרד המדיני של החמאס, אמר בשבוע שעבר שלא יעלה על הדעת שהחמאס יצטרף לדיונים על הפסקת פיגועים. "לא עשינו זאת בעבר, ולא נעשה זאת בעתיד", אמר. לנחישותם ולביטחונם העצמי של מפעילי טרור המתאבדים יש סיבה עיקרית אחת: הגיבוי האיתן שהם מקבלים מהשכבות העממיות הפלשתיניות. בני מחנות הפליטים של עזה, תושבי הכפרים ושכונות העוני של הערים והעיירות בגדה, דבקים כיום בדת האיסלאם יותר מאשר בעשורים הקודמים. הם יותר מובטלים ויותר עניים אחרי שהפסידו את מקומות עבודתם בישראל - והם חיים בתנאים של השפלה יום יומית בגלל המצור, המחסומים ופשיטות העונשין, החיפושים והמעצרים. זהו המתכון המפרנס לא רק את קנאי החמאס, הג'יהאד, וחזיתות הסירוב של השמאל - אלא גם את פעילי הפתח, "גדודי חללי אל-אקצה", שאינם נשמעים להוראות מנהיגיהם.

הדחף לפיגועי הטרור בא מלמטה; מאותו פלשתינאי מריר ותאב נקם, שנעשה מנוכר להנהגתו ורואה בה אסופה של מושחתים. הוא בז לדיאלוג הלאומי בקהיר, ולוועידת הרפורמות בלונדון, ולועג למסעות הדיפלומטים המנסים להביא לרגיעה. מכיוון שהדחף בא מלמטה, ולא מההנהגה - המשבר הפעם הוא מהקשים ביותר בתולדות הסכסוך בארץ.