מערכת הבחירות ביישובי הבדווים בנגב מתנהלת הפעם בשקט בשקט. בניגוד למה שאפשר היה לצפות אחרי שנים של אכזבות מרות וכעס על הממסד, אין באוויר ריח של "חבית אבק שריפה". הריח הוא ריחו של הייאוש. אין עצרות, הפגנות, דגלים ונאומים. צעירים מגויסים אינם נאבקים על מקום לכרזות בלוחות המודעות. הפעילות היחידה היא חוגי בית, או במלים מדויקות יותר, "חוגי חמולה", שמארגנים פעילי המפלגות המקומיים.

חברי הכנסת מהמפלגות הציוניות והלא ציוניות כאחד שומרים על פרופיל נמוך, לטענת ד"ר עוואד אבו-פריח, העומד בראש "חברת הנגב למען האדם והאדמה", עמותה חברתית-קהילתית המספקת שירותי רווחה בחברה הבדווית. "הם מתביישים להראות את הפנים שלהם. אין בכנסת מישהו שאנחנו מכירים ומוקירים. היום אף אחד לא יכול לומר שמפלגת העבודה יותר טובה מהליכוד. טומי לפיד בונה את עצמו על שנאה. המפלגות הערביות הן אכזבה אחת גדולה - הן מתעניינות בסדר עולמי חדש אבל שכחו את הילד הבדווי, שאין לו בית ספר ואין לו כביש. הם מדברים על כבוד הנשיא ערפאת, אבל לילד הזה לא אכפת מערפאת. הוא רוצה אוכל וחינוך ובטיחות. תראי לי ח"כ שעזר לילד הזה. מפלגת רע"מ, כביכול המפלגה של התנועה האיסלאמית, היא כמו כל המפלגות הערביות. היא התנתקה מהתנועה, התנתקה מהעשייה בתוך החברה הערבית. אין להם אידיאולוגיה. הם לא הולכים באש ולא במים".

ד"ר אבו-פריח ואחיו, השייח סאמי אבו-פריח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בנגב, לא יצביעו מחרתיים. אבל הם אינם קוראים רשמית להחרמת הבחירות. "אנשים יודעים את עמדתנו", אומר ד"ר אבו-פריח, "זו דמוקרטיה מזויפת, העמדת פנים. אני לא רוצה להלבין את השחור. אני לא חושב שישתנה משהו. חבל לטרוח. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים - שלום, חינוך, עבודה. אני מעוניין לדעת מה היהודים חושבים. שהיהודים יחליטו אם הם רוצים שלום או מלחמה".

גם ראש מועצת לקייה, איברהים אבו-מחארב, איש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, אינו אומר דברים מפורשים. השבוע פירסם בעיתון "אכבר אל-נקב" גילוי דעת, לאמור: "בשבועות האחרונים הופצה שמועה, כאילו אני תומך במפלגה מסוימת. אני מבקש להבהיר שאין לי שום עמדה מיוחדת התומכת בכל מפלגה שהיא. עמדתי חופפת את עמדתה של התנועה האיסלאמית, שהיא גלויה וכולם יודעים מהי". והמבין יבין.

אבל דוברים בדווים שונים סבורים, שלקריאה השקטה הזאת לא תהיה השפעה ממשית. בבחירות 99' היה אחוז ההצבעה בקרב הבדווים בנגב % 65. השנה, לפי ההערכות, תהיה ההשתתפות בבחירות קטנה יותר, אך רק באחוזים ספורים. "הגרעין הקשה של התנועה האיסלאמית בנגב לא יצביע", אומר ד"ר תאבת אבו-ראס, גיאוגרף פוליטי ומנהל סניף הארגון החברתי שתי"ל בבאר שבע, "שאר תומכי התנועה יצביעו. כל עוד הם לא קיבלו הוראה חד משמעית, הם מפרשים זאת כמרווח תמרון שניתן להם".

מתוך 130 אלף הבדווים בנגב, לכ- 56 אלף יש זכות בחירה - 32 אלף בשבעת היישובים המוכרים (העיירות) והשאר בעשרות היישובים הבלתי מוכרים ("הפזורה"). לכמה שבטים יש מען רשמי במשרד הפנים, אף שיישובם אינו מוכר. אנשיהם מצביעים, בדרך כלל, בבית הספר שהמדינה הקימה ביישוב (בהוראת בג"ץ), בין בתיהם (שמוגדרים לא חוקיים). השאר רשומים בשבעת היישובים המוכרים ומוזמנים להצביע שם. כלומר, אין אזרח בדווי שנשללת ממנו זכות הבחירה בגלל מקום מגוריו. עם זאת, כדי לממש את זכותם נדרשים חלקם לנסוע עשרות קילומטרים עד לקלפי. זוהי הסיבה לאחוז ההצבעה הנמוך יחסית, לדעתו של ד"ר אבו-ראס.

השנה יצביעו פחות מ- % 60, להערכתו, "ללא קשר לקריאה להחרמה. יש אדישות שנובעת מתסכול. הח"כים הערבים לא יכולים לעשות הרבה במציאות של ממשלת ימין". עד שנות ה- 80 קיבלו המפלגות הציוניות את רוב קולות הבדווים בנגב, שמקום המדינה ביקשו לראות את עצמם חלק ממנה ובניהם משרתים בצבא. ברבות השנים והתסכול, שנובע בעיקר מהמבוי הסתום בהסדרת מעמד הקרקעות בנגב וממצוקה חברתית-כלכלית קשה, חל שינוי בדפוסי ההצבעה. ב- 96' קיבלה מפלגת רע"מ % 65 מהקולות. העבודה קיבלה % 15. ב- 99' ירדה העבודה ל- % 10 מהקולות.

לדעת אבו-ראס, השנה, יותר מתמיד, ינגסו חד"ש ובל"ד ברע"מ, בגלל האכזבה מפעילותה. השייחים, לדברי אבו-ראס, תומכים רובם ברע"מ. אבל ההצבעה פחות חמולתית מבעבר. "יש דור חדש שמושפע מהלוך הרוח של כלל האוכלוסייה הערבית, ויצביע גם לחד"ש ובל"ד. הצעירים, שהושפעו מאירועי אוקטובר 2000, מגדירים את עצמם יותר לאומיים, יותר פטריוטים, יותר פלשתינאים. עזמי בשארה לא הגיע לנגב בשלוש השנים האחרונות, ובכל זאת הוא יקבל כאן קולות". גם הירידה המתמדת במספר הבדווים שמתגייסים לצה"ל מעידה על המגמה.

לדברי אבו-ראס, "מי שיצביעו חד"ש מושפעים מהעבודה האינטנסיווית שעשתה ח"כ תמר גוז'נסקי עם הבדווים. בשנתיים האחרונות היא ביקרה בנגב יותר מכל אחד מהח"כים הערבים, חוץ מטאלב א-סאנע, שהוא תושב המקום. היא פעלה למען הבדווים, העלתה את הסוגיות שלהם בכנסת. הדור הצעיר מוקיר ומעריך את זה". לאף אחת מהמפלגות - כולל הערביות - אין סניף קבוע ביישובים הבדוויים. בחודש האחרון אמנם נפתחו סניפים רבים ביישובים, אבל כולם ייסגרו מיד לאחר הבחירות. "אנחנו קוראים להם לפעול כל השנה, לא רק לפני בחירות", אומר ד"ר אבו ראס. "מבחינת התרומה לתושבים במישור החברתי, הכי הרבה עושה התנועה האיסלאמית". עם זאת, לדבריו, "הממסד הצליח לשכנע את הבדווים שהח"כים הערבים לא עושים למענם והם עסוקים במוקטעה. זה לא נכון. כשאחמד טיבי מתעסק בבעיה מקומית של מזבלה אף אחד לא כותב על כך. כשהוא מצהיר הצהרה פוליטית כותבים. הם לא שרים ולא מחלקים תקציבים. בשנתיים האחרונות הח"כים הערבים סבלו מהדרה קיצונית, יותר מתמיד. לא היתה ממשלה כה גרועה לבדווים מאז קום המדינה".

לדברי ד"ר איסמעיל אבו-סעד מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, "הבחירות הן דבר משני מבחינת הבדווים. הם התרגלו ל-15 כנסות של הבטחות שלא קוימו. המסר של הממסד הוא 'אנחנו נהיה, אתכם או בלעדיכם. אין לכם מה להתאמץ, בכל מקרה לא תשפיעו'. זה מסר לא דמוקרטי. אם אנחנו לא קיימים, למה לנו לשחק את המשחק הדמוקרטי? נצביע או לא נצביע, זה אותו דבר. בתקופת כהונתה של הממשלה האחרונה הרסו לנו יותר ממאה בתים, ריססו שדות ברעל. פעם חשבו שהממסד ינסה למצוא פתרונות לבעיות הקיומיות שהבדווים מתמודדים אתן. שנים הצביעו למפלגות הממסד, ומה יצא? קדחת".

הוויתור של המפלגות הגדולות על קולות הבדווים מורגש. ברחוב הראשי של רהט - היישוב הבדווי הגדול ביותר - יש רק שלטים של מפלגות ערביות. בכניסה לרהט יש שלט חוצות גדול אחד של מרצ. אין אף שלט של מפלגת השלטון, הליכוד, וגם לא של העבודה.

לפני חודש וחצי הציע יו"ר מטה הבחירות של העבודה במגזר הערבי, ראלד מג'אדלה, להפיק שלטי חוצות מיוחדים למגזר, שבהם יודגשו פניה היוניות של המפלגה. את הרעיון העלה לאחר שבחוגי בית הואשמו הח"כים של העבודה שהמפלגה הדיחה מתוכה את קבוצת היונים בפריימריס. עד שהרעיון נבדק, התקבל ומומש עבר יותר מחודש. מתוך 60 שלטי חוצות שהוכנו למגזר הערבי, חמישה הוקצו ליישובים הבדוויים. ביום חמישי שעבר, פחות משבוע לפני הבחירות, עוד לא עמד שלט אחד.

מג'אדלה לא מכחיש שהמפלגה אינה טורחת במיוחד במגזר הבדווי: "בעיות הבדווים בנגב כל כך מסובכות, שגם השקעה מקסימלית בחודש הבחירות לא תעזור. כדי לקבל את אמון הבדווים צריך לתת להם תשובות אמיתיות. אי אפשר לומר 'תשכח שאתה חי בצריף ושהילדים שלך הולכים קילומטרים ברגל לבית הספר ותצביע למפלגה שכשהיתה בשלטון לא עזרה לך'".

לדברי יו"ר מטה העבודה ברהט וממלא מקום ראש העיר, פייצל אל-הוזייל, העבודה לא הקצתה למסע הבחירות ברהט אפילו אגורה אחת. "היום כבר לא תמצאי אנשים שיתנדבו לעבוד מטעמי אידיאולוגיה. אם רוצים פעילים צריך לשלם. יש מצביעים שצריך להביא 70-60 קילומטרים לקלפי. צריך לגייס כלי רכב, לשלם את הדלק". את סניף המפלגה בעיר הקים אל-הוזייל בכמה חדרים ריקים בבית אביו. ובכל זאת הוא מאמין שהעבודה תקבל יותר קולות מב- 99', פשוט משום שאז הצביעו בשני פתקים (את רוב הקולות קיבלו המפלגות הערביות, ובהצבעה לראשות הממשלה גרף אהוד ברק כ- % 95 מהקולות) והיום מצביעים בפתק אחד.

המפלגות הציוניות שצפוי כי יקבלו תמיכה מסוימת ביישובים הבדוויים הן העבודה, מרצ (לדברי אבו-ראס, אנשים זוכרים לטובה את השנה שיוסי שריד היה שר החינוך ואת השקעתו בגני הילדים) ועם אחד. ברהט אומרים שהליכוד יקבל 800-700 קולות, מסיבה פשוטה: אלה קולות בני משפחה שאחד מבניה, אחמד אל-נסאסרה, משובץ במקום ה- 111 ברשימת הליכוד. ש"ס, שקיבלה ב- 92' כמעט % 9 מקולות הבדווים, לא חזרה מאז על ההצלחה. הבדווים הכירו טובה לאריה דרעי על השקעותיו ביישובים כשהיה שר הפנים. תמונתו עדיין תלויה במשרד הגזבר ברהט. אבל הימים ההם חלפו, וגם ראשי המועצות הממונים מטעם ש"ס הוחלפו בבחירות המקומיות האחרונות.

לצורך גיוס קולות, הח"כים אינם מבדילים בין היישובים הלא מוכרים ליישובים המוכרים. הם מגיעים לכל מקום, לאחר שפעילי המפלגות צילצלו ליו"ר הוועד המקומי או לראש השבט. יש מפגשים שבהם משתתפים 20 איש, לאחרים מגיעים 200. סלאמה אבו-כף מהיישוב הבלתי מוכר אום בטין, פעיל מרצ, מברך על כל הזדמנות של הח"כים לראות מקרוב את מצבם העגום של הבדווים. גם ד"ר עלי אל-אסד, ממלא מקום ראש מועצת לקייה ואיש מרצ, עסוק בחודש האחרון בארגון חוגי בית, בעיקר עם ח"כ חיים אורון שגר בקיבוץ להב, בקרבת היישובים הבדוויים. בדרך כלל אנחנו מגיעים למקומות בעקבות הזמנה, אומר אל-אסד, "מרבית האנשים משוכנעים פחות או יותר ורק צריכים דחיפה".

לדבריו, לבד מהאשמות וביטויי אכזבה, השאלות שעולות במפגשים "הן הרבה יותר חכמות מבעבר. שואלים מה במצע מתייחס ספציפית לבעיות הבדווים. לח"כ מוסי רז הציעו סיוע בניסוח חקיקה ורצו לדעת אם הוא מוכן להוביל אותה. אנשים רואים במפלגות הציוניות כלי לקידום ענייניהם. הרי המפלגות הערביות לא יכולות לתפקד בכנסת, משום שהן לא מאפשרות לעצמן להיכנס למשחק. בהתנהגותן הן גורמות לכך שהשמאל הישראלי יירתע מלשתף עמן פעולה, וזה חבל. האם חברי הכנסת שלהן מסוגלים לעשות הסכמים כאלה ואחרים כדי לקדם חקיקה שתיטיב עם הבוחרים שלהם? הכנסת היא שוק. צריך להצביע למי שיכול להשתתף במשחק השוק".

אל-אסד מצר על השקט במערכת הבחירות. "אין ספק שיש עליית מדרגה בלאומנות. רמת התסכול עולה - יחד עם רמת ההשכלה. אבל הבדווים עדיין מאופקים, לצערי הרב. הם צריכים להתארגן, לצאת להפגנות ולמאבק אמיתי ורציף. המנהיגות המקומית צריכה להיאבק על מטרותיה". לדבריו, ח"כ א-סאנע (רע"מ), תושב לקייה, אולי לא יכול לעשות הרבה בכנסת, אבל הוא יכול להשתמש במעמדו כחבר כנסת כדי לפעול מחוץ לה - לגייס כספים, לקשר בין ארגונים, לקדם אוכלוסיות בתוך הקהילה. לטענתו של קאעד קססי, עוזרו של א-סאנע, הסיבה לכך שאין השנה עצרות אינה שמירה על פרופיל נמוך אלא מזג האוויר הסוער. לדבריו, בשני ימי עבודה מקיים ח"כ א-סאנע כ- 20 חוגי בית.