כמו פרקליטים מכובדים שהוטל עליהם לנהל עיזבון של מנוח עשיר ורב פעלים מול חבורה מפוקפקת של יורשים נלוזים ותאבי בצע, כך מתייצבים שופטי בית המשפט העליון מול גחמותיהם ויצריהם של הפוליטיקאים חברי ועדת הבחירות המרכזית. ואלמלא עמד השנה בראש הוועדה השופט העליון מישאל חשין - שהתבטאויותיו הציוריות ממריאות אפילו מעל הלשון הבארוקית המקובלת בקרב שופטינו - צריך היה להמציא אותו: בתמיהותיו, בהזדעזעויותיו, בלגלוגיו - כמעין פטרוניוס ארביטר ברומא הקורסת - משקף כבוד השופט את החזיונות הקשים של בחירות 2003.

אם השופט נראה כמו מנהל בית ספר שנקלע למלחמת כנופיות, זה משום שבאווירת ההתקרנפות והפרנויה ומול גלי הספין, הציניות והמניפולציה של הרשות המבצעת שבראשות שרון - חברי בית המשפט העליון מעולם לא נראו נישאים יותר בבדידותם. עד מתי יעמדו בפרץ? וכמה משימות מסוגלים להעמיס על שכמם כתריסר שופטים לא צעירים?

בקרוס כל השאר, נדמה ששופטי בית המשפט העליון נושאים כיום על גבם השחוח את הישראליות עצמה, או מה שנשאר ממנה.

מרבים לדבר באחרונה על "התכווצות", בעיקר בתחום הכלכלה: התכווצות המשק, התכווצות התוצר הלאומי. אך מה שמתכווץ יותר מכל הוא עצם זהותנו הישראלית - קיומנו המדיני ה"נורמלי", "ככל העמים", אם לא למעלה מזה. ואמנם תמיד היתה לפחות תקווה, שהציוויליזציה העברית החדשה תחוש עצמה חסונה, חיונית ובוטחת דיה כדי להיפתח אל העולם, אף לבולל לתוכה בני דתות ואמונות אחרות, לחתור לשלום ולהתערות באזור - וכל זאת בלי לאבד, ואף לפתח, את זהותה התרבותית היהודית.

מאמץ זה של "המצאת הישראליות" היה מאז ומעולם הרואי, עם אויבים רבים מחוץ, ובעיקר מבית. הוא הצריך, בין היתר, ריבונות מוגדרת בגבולות מתוחמים וקיום רוב יהודי דומיננטי בתוכה. במצב זה היה אפשר בהחלט לדבר על "מדינת כל אזרחיה" בלי להתכוון לקעקועה. רצח רבין הנחית על חזון זה מכה אנושה, ו"כישלון אוסלו" (משמע, כישלון החלום לקבע נורמליות) הוריד עליו כנראה את "מכת החסד" הסופית. בשקיקה חשודה, כמעט נלהבת, מיד לאחר כישלון אוסלו עטו על מאמץ הישראליות כל שונאיו ומתנכליו משכבר - שונאי הגבולות, שונאי הפשרה, שונאי החקיקה החילונית, שונאי הנורמליזציה. את תוצאות פועלה של הקואליציה הזאת, הדה-ישראלית, הקהילתית - מ"כך" ועד ש"ס, מהמתנחלים ועד אריאל שרון עצמו - אנו רואים בפרצופה הדיראוני של ישראל כיום: בקיום האתנוצנטרי, ההולך ומסתגר בתוך עצמו; בהצטנפות העדרית; בהעלאת הגרה התרבותית; בהזרתו ובניכורו המכוון של המיעוט הערבי; ביחס לעובדים הזרים; ביחס לעולים הלא יהודים; אפילו ביחס לכתבים הזרים ולסתם מבקרים בארץ. מה נאמר? הגלותיות ניצחה את הישראליות: ישראל נהפכה לגטו היהודי הגדול והמסוגר ביותר בעולם, וגם המסוכן והמאוים ביותר.

כמה מהתגובות הפרנואידיות האלה מובנות, בגלל הטרור והאיומים הממשיים. אך משהו מהותי יותר, עמוק יותר, קורס בימי דמדומים אלה שבין ממשלת שרון הראשונה לבין מה שמסתמן כממשלת שרון השנייה. אך מה בדיוק? מתארים זאת כ"אווירת שחיתות", "נפוטיזם", "פשיזם", "מקרתיזם", "סכנה לסדרי ממשל תקינים", "סכנה לדמוקרטיה", "ערעור שלטון החוק". אך ישראל לא הוקמה למען המינהל התקין ואפילו לא למען הדמוקרטיה. היא הוקמה למען הישראלים. ונעשה לעצמנו חיים קלים, אם נתעטף רק באצטלה הליגליסטית ונעמיד פנים כאילו קריסת הישראליות, המתרחשת לנגד עינינו, אינה אלא שורת פגעים אסתטיים או עבירות על החוק, שטיפולם נתון בידי המשטרה ובתי המשפט.

אבוי: הלוואי שזה היה רק עניין פלילי; הלוואי שזאת היתה רק "שחיתות"! ובראותנו את ראשי מרצ והעבודה ושינוי מהמהמים שוב ושוב על "שלטון החוק" ו"הענשת האשמים" כהשקפת עולם כמעט יחידה - בא לפעמים לומר, בפרפראזה על האמרה האמריקאית על אודות הכלכלה: "זה לא 'החוק' (הרי גם את החוק אפשר לשנות); זה לא 'המינהל התקין'; זה אפילו לא ה'שוויון' ו'החרדים'. זו הישראליות, טיפשון! מי ירים - במצע מפורש, במלים ברורות ועזות, ולא רק בהערה מזדמנת של שופט - את דגלה הרמוס?