ואולם במקביל למעגל הקסמים הזה קיימת תופעה נוספת, בשני הצדדים, שלכאורה עומדת בסתירה להקצנה. ברוב סקרי דעת הקהל, בישראל ובשטחים כאחד, נשמרת, ולפעמים אפילו גוברת, הנכונות לוויתורים. הציבור הישראלי, הנוטה עכשיו להצביע בשביל הימין, הוא אותו ציבור המוכן גם, יותר מבעבר, להקמת מדינה פלשתינית ולעקירת התנחלויות. אצל הפלשתינאים רוב הציבור אמנם תומך עדיין בפיגועי התאבדות בישראל (אף שחלה באחרונה ירידה בתמיכה מכ- % 80 לכ- % 60), אך עם זאת קיימת שם כל הזמן נכונות להכרה במדינת ישראל ולפתרון של שתי מדינות לשני העמים.

כאשר שואלים אישים בגדה ובעזה איך אפשר להסביר את הסתירה הזאת התשובה היא, שהתמיכה בפיגועים אינה תמיכה בהשמדת ישראל, אלא במאבק בכיבוש. כלומר, רוב הציבור הפלשתיני מוכן להכיר במדינת ישראל ולחיות לצדה, אבל תומך במאבק בכיבוש, שפירושו להכאיב לישראל עד כמה שאפשר, באמצעות הפיגועים.

לנוכח הנתונים הללו מתבקשת השאלה, איך אפשר להביא לידי ביטוי את הנכונות, המפליגה אולי אפילו, לוויתורים הקיימת בשני העמים. עמי איילון ראש השב"כ לשעבר וד"ר סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-קודס, ניסו בחודשים האחרונים לקדם רעיון של החתמה עממית המונית על מסמך שלום משותף שניסחו. המחשבה היתה, שאם יצליחו להחתים על המסמך מאות אלפי אזרחים בשני הצדדים - יהיה אפשר להביאו למנהיגים ולדרוש מהם לברך על המוגמר.

בצד הישראלי בקושי שמעו על כך. בצד הפלשתיני הפעילות נתקלת בקשיים. נוסייבה פגש מפגינים זועמים כשביקש להופיע בשבוע שעבר בפני סטודנטים באוניברסיטת אל-נג'אח בשכם. עכשיו מנסה גם קבוצת אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים פלשתינאים, בהם ד"ר חיידר עבד א-שאפי מעזה, לקדם החתמה של כמה עשרות אישים פלשתינאים לא פעילים פוליטיים על מסמך משותף עם ישראלים, שיש בו קריאה להקמת שתי מדינות על בסיס גבולות 1967.

היוזמות הללו נראות בינתיים חסרות סיכוי כי הנסיבות בשטח פועלות לרעתן. אחת הדוגמאות לכך היא האופן שבו מיושם רעיון ההפרדה ונבנית הגדר בין ישראל לשטחים (גדר האפרטהייד, מכנים אותה הפלשתינאים). הגדר, שאינה חופפת לקו הירוק, מונעת מעבר חופשי, לשני הצדדים, ומותירה כמובן בשטחי הגדה ועזה את כל ציבור המתנחלים היהודים.

הגדר גורמת לכך, שהנוכחות הישראלית היחידה באזור חברון, רמאללה ושכם היא של קבוצות יהודיות קיצוניות, שאליהן מתלווים גדודי חיילים ושוטרי מג"ב. ממשלות ישראל מערימות, זה שנים, קשיים על ישראלים כמו חברי שלום עכשיו שמבקשים להפגין בחברון, למשל. כך נותרים בעיר רק ברוך מרזל וחבריו, המפגינים מדי יום את דרישתם לטרנספר את ערבייה.