מניתוח תקופתו של שרון כראש הממשלה לא נראה שיש סיכוי שהוא יחלץ את ישראל משני המשברים הקשים השזורים זה בזה - המשבר הכלכלי והמשבר הביטחוני - שאליהם נקלעה. ישראל נעשתה ענייה יותר, וכך גם רבים מתושביה. היא מתקשה לממן את הוצאות המלחמה. כבר עכשיו תקציב הביטחון מתנהל בקריצת עין ופורץ את חוק תקציב המדינה.

מבחינה ביטחונית הכישלון גדול עוד יותר. מעולם, חוץ ממלחמת העצמאות שהתמשכה עד ינואר 1949, לא היה מצבה הביטחוני השוטף של ישראל קשה יותר. בשנתיים האחרונות נהרגו יותר ישראלים מאשר בכל תקופה אחרת בעבר, ולאו דווקא בחזית, אלא בחוצות ישראל. אין עם אחר העומד במצב כזה. הכיבוש של השטחים ושל העם הפלשתיני, שמקרבו באים אמנם הרוצחים המתאבדים, הועמק ונעשה מכוער יותר. זאת המגמה גם לעתיד. גם כשיש לצה"ל ולשירות הביטחון הצלחה צבאית טקטית אין שרון מסוגל לנצלה לצעד הבא, המדיני. כאן בולטת העובדה, שלא מדובר במנהיג-מדינאי. המאבק עם הפלשתינאים נהפך למלחמת נקם ויוקרה, שבה הניצחונות בשדה הקרב מתמסמסים לאטם. בשטח מעמיקים המתנחלים את אחיזתם ומוסיפים בתחבולות מאחזים חדשים. האם מישהו מאמין, שאפשר למשוך מצב זה בלא סוף?

הפלשתינאים מפסידים יותר בהיבטים הטקטיים ובסבל היום יומי, אך במצב הנוכחי אין ישראל מסוגלת להגיע לקרב הכרעה נגדם. הסיבה אינה צבאית, אלא קודם כל מדינית. ישראל אינה מסוגלת לצבור נקודות ניצחון נוספות כי אין לה יוזמה מדינית מעבר לכיבוש. הרמזים כאילו יש באמתחתו של שרון תוכנית מדינית לפתרון התגלו כבועות אוויר. היוזמה המדינית שלו לא חרגה מהמנטרה, שהוא מוכן לוויתורים כואבים (כואבים למי?). גם האמריקאים מתאמצים לשווא למצוא אצלו יוזמה מדינית.

למען ההגינות, אסור להתעלם מכמה שינויים שהתחוללו אצל שרון במשך השנים. הבולט בהם הוא, שהוא נסוג מאמירתו-תוכניתו שירדן היא פלשתין. הוא מבין, כי לקיומה של ירדן במשטרה הנוכחי יש חשיבות אסטרטגית. שינוי אחר הוא, קבלת העיקרון שתקום לבסוף מדינה פלשתינית, אף על פי שבתנאיו של שרון זאת תהיה מדינונת נעדרת יכולת קיום. השינוי השלישי נובע מהבנתו, שלא היתה לו בהיותו שר ביטחון, כי בלי שיתוף פעולה עם ארצות הברית סופו שייכשל. הוא מבין גם, שעליו להישען על קונסנסוס לאומי רחב, ולא רק עם הימין הקיצוני. אך נראה שהוא מחפש את הקונסנסוס לא ליוזמה מדינית, אלא להמשך מלחמת הנקם והיוקרה.