ביום שני התראיין בטלוויזיה פרופ' אוריאל רייכמן בעניין הבחירות הקרבות. רייכמן הוא אדם שכדאי תמיד להאזין לו משום שנבואותיו נוטות להגשים את עצמן. מה שנחוץ לנו, סבור ממציאה של התופעה הישראלית הייחודית (וקצרת הימים) של בחירה ישירה של ראש ממשלה, הוא משטר נשיאותי. ישראל צריכה נשיא רב-סמכויות שימשול ארבע או חמש שנים ברציפות, כשהוא פטור מטרדות ארציות כמו הרכבת קואליציה והתמודדות עם כנסת שאין בה רוב גדול לא לימין ולא לשמאל.

בדרכו הפרופסוריאלית, רייכמן מבטא איזה צימאון, שנהוג לייחס ל"עם", לאדם חזק שייקח את העניינים בידיים. חשוב מזה, הוא מביע אי-אמון ביכולתה של החברה בישראל להשתמש בתבונה בכלים הדמוקרטיים. הרצון להעניק עוד ועוד סמכויות לראש הזרוע המבצעת על חשבון הזרוע המחוקקת עלול להיות מסוכן ביותר בישראל. במדינה הנעדרת איזונים ובלמים ומסורת חוקתית חזקה, יכול צעד כזה להוליך אותנו כברת דרך נוספת לכיוון של משטר סמכותני בנוסח העולם השלישי - עולם שאנחנו הולכים ומתקרבים אליו ממילא מבחינת הפרופיל הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

ייתכן, כמובן, שהתהליך הזה יתרחש גם בלי התמרונים הקונסטיטוציוניים הנדרשים כדי לשנות את צורת הממשל. שהרי תחת שלטונו של אריאל שרון המלחמה לא תיגמר, הקרע בין יהודים לערבים יעמיק, המשבר הכלכלי, שרק את אפס קצהו אנו רואים עתה, יגרום לאבטלה המונית ולעוני גובר; וכל אלה יובילו לקריאה להשעות זמנית חלק מן ההליכים הדמוקרטיים ולהפקיד את העניינים - לפחות לתקופת החירום - בידי אדם אחראי כמו, נאמר, אריאל שרון. הגבלת הפוליטיקאים ה"מושחתים" והשופטים המתנשאים תתקבל בהבנה. בישראל אין דבר קבוע יותר מתקנות חירום והוראות שעה - ראו חוק ההסדרים ההרסני שאין דומה לו בשום משטר דמוקרטי, המאפשר לממשלה, מאז נחקק כדי לפתור את המשבר הכלכלי של שנות ה- 80, לעקוף את חוקי הכנסת.

הבעיה, טוענים לא מעט פרשנים, היא בעם המתעקש שלא לראות את טובתו הוא. ייתכן שיש משהו בטענה הזאת. אזרחים רבים מתייחסים לנציגים הפרלמנטריים שלהם כאל קבוצת הכדורגל שאותה הם ממשיכים לאהוד גם כשהיא משחקת גרוע. אבל התחושה שהמצביעים אינם שותפים מלאים אלא רק צופים במשחק הדמוקרטי, היא ביטוי לכישלונה של האליטה הפוליטית בישראל, לעובדה שהיא מתייחסת למצביעיה כאל אוהדים פסיוויים. רוב המפלגות בישראל מתפקדות היום כמעט רק כמכשיר לגיוס מצביעים בימי הבחירות. בין מערכת בחירות אחת לאחרת הן שרויות בתרדמה פוליטית ופועלות בעיקר כמסדרות תפקידים לפעילים. הן אינן יוצרות דיאלוג מתמשך עם מצביעיהן, אינן מפקחות באמת על נציגיהן בכנסת, אינן עוסקות בחשיבה ובתכנון ואינן מייצרות מנהיגות המשך.

מה הפלא שמידת האמון של הבוחר במפלגות מוגבלת ושהוא נוטה לתת את אמונו, שוב ושוב, באנשים שהגיעו אל החיים הפוליטיים מבחוץ. מכיוון שהבוחר הישראלי אינו רואה במפלגות מסלול דו-סיטרי לקשר בינו לבין השלטון, הוא נתקף באדישות ובציניות. ממילא, הוא חש, אין שום משמעות להצבעתו. ממילא החזקים מושחתים וישרי הדרך אימפוטנטים. ממילא המפלגות אינן אלא חברות כוח אדם והפוליטיקאים חבורה של בעלי אגו מנופח הדואגים בעיקר לעצמם.

ניכור מהפוליטיקה הוא מותרות שדמוקרטיה אינה יכולה להרשות לעצמה. אדישות, ייאוש ופסיוויות של החברה האזרחית הם מחלה שדמוקרטיות מתות ממנה. בדמוקרטיה בריאה ההצבעה לפרלמנט אינה ממצה את האופציות הפוליטיות. אסור לחכות באפס מעשה לסיבוב הבא. כדי שהמפלגות הישראליות ייהפכו לגופים דמוקרטיים באמת, צריך ליצור אקלים פוליטי חדש בישראל.

במצבן הנוכחי הבנייה מחדש הזאת אינה יכולה להיעשות על ידי המפלגות בישראל. ההתארגנויות האזרחיות צריכות לסייע במילוי התפקידים החיוניים הנדרשים לחברה דמוקרטית: בחינה רצינית של הצרכים ארוכי הטווח של המדינה והתוויית חזון מדיני, חברתי וכלכלי ברור. לא ייתכן שמערכות בחירות יעברו בזו אחר זו מבלי שהציבור יזכה להתייחסות רצינית לתהיותיו הקיומיות. גוף אזרחי כזה צריך להכשיר גם מנהיגות צעירה אחראית - כזאת שיש לה ידע וכלים ומחויבות מוסרית לפעול למען הגשמת החזון; הוא צריך להעניק חינוך פוליטי לשכבות רחבות ולנהל אתן דיאלוג מתמיד. כישלונה של האליטה הישראלית במתן מענה לצרכים אלה אינו צריך לרפות ידיים. המשימה מוטלת לא רק על שליחי הציבור, אלא על הציבור כולו. מי שרוצה פוליטיקה אחרת צריך ליצוראותה.