זה שנים שספרו של פרופ' סמואל הנטינגטון מאוניברסיטת הרווארד, "התנגשות תרבויות", מעורר ויכוחים. הספר נכתב ב-1996 וזכה לתגובות רבות, במיוחד אחרי התקפות הטרור של 11 בספטמבר בארצות הברית, שזוהו כמתקפה של קנאי האיסלאם על תרבות המערב ולא כמאבק על אינטרסים. אוסאמה בן-לאדן לא בא בטענות לארצות הברית על שהיא משתלטת על מקורות הנפט של סעודיה. קצפו יצא על החיילות האמריקאיות, נהגות הג'יפים שנראו בסעודיה במלחמת המפרץ. "זונות ליד המסגד הקדוש", אמר.

אחד מבין מותחי הביקורת על הנטינגטון הוא הפרופסור הפלשתינאי-האמריקאי אדוארד סעיד, שדבריו מתפרסמים באורח סדיר בכלי התקשורת הפלשתיניים. בשבוע שעבר ציטט אותו השבועון "ג'רוזלם טיימס" כאומר: "אינני מאמין שיש מאבק בין תרבויות. אני מאמין שיש מאבק בין אינטרסים... באמריקה הרושם הוא כאילו מתנהל סכסוך בין האמריקאים לבין האיסלאם, אולם למען האמת זהו סכסוך עם קבוצה מוגבלת של קיצונים, וכך סוברים גם ראשי הממשל בוואשינגטון".

הוויכוחים הללו זוכים להקשר אקטואלי בשל המלחמה הצפויה בעיראק והאינתיפאדה הפלשתינית. בעולם הערבי כמעט הכל מאמינים שארצות הברית עומדת לתקוף את בגדד רק בגלל אינטרסים - בגלל רצונה להשתלט על אוצרות הנפט של האזור - ולא משום נימוק אחר. בסוגיה הפלשתינית הוויכוח מורכב יותר. איזה אופי יש לסכסוך הישראלי - הפלשתיני? האם זהו סכסוך תרבותי-דתי, שבו הפלשתינאים והמזרח הערבי-המוסלמי רואים בישראל נטע זר וסרטן בגוף האומה, המחדיר לאזור מנהגים וערכים של תרבות המערב הקלוקלת? או אולי זהו סכסוך על אינטרסים מוגדרים - שליטה באדמות, שליטה במקורות מים, שליטה במוקדי כוח כלכליים ופוליטיים?

ההבדל בין השניים ברור; סכסוך על אינטרסים אפשר ליישב בקלות יחסית. הצדדים מגיעים למסקנה שהמשך הסכסוך גורם להם נזק ומחפשים פשרה, למשל בחלוקת האדמות והמים ביניהם. לעומת זאת, כאשר הסכסוך הוא תרבותי-דתי המצב מסוכן יותר. קשה להתפשר על אמונות, סמלים, זהויות. ברור שבסכסוך הישראלי-הפלשתיני יש מרכיבים של השניים. זהו סכסוך על אינטרסים שיש בו גם מרכיבים של סכסוך תרבותי-דתי - או ההיפך, סכסוך תרבותי שיש בו מרכיבים של מאבקי אינטרסים. השאלה היא מה חשוב יותר. מה יקרה, למשל, אם נפתור את התנגשות האינטרסים ונגיע להסדר פשרה של חלוקת הארץ בין שני הצדדים - האם אז הסכסוך יסתיים? התשובות לשאלות אלה אינן חד משמעיות. לקבוצות שונות בשני הצדדים יש נקודות ראות שונות. בדיונים המתקיימים עכשיו בין הפלגים הפלשתיניים בקהיר, למשל, בולט הניגוד בין אנשי הפתח, שמדגישים את האינטרסים, לבין נציגי החמאס, שבעיניהם הסכסוך נושא אופי טוטלי, חסר פשרות. יתר על כן, הדגשים משתנים מעת לעת. יש תקופות שבהן המאבק על אינטרסים מקבל בולטות רבה ויש תקופות שבהן דווקא השוני התרבותי חשוב יותר. על רקע זה מעניינים דבריו של פרופ' אבישי מרגלית מהאוניברסיטה העברית, המביא דוגמאות לעלייתם של המרכיבים התרבותיים בסכסוך בתקופה האחרונה.

הדוגמה הראשונה שהוא מביא היא פיגועי המתאבדים. לא מתאבדים בגלל אינטרסים, הוא אומר. "גם כאשר משפחת המתאבד מקבלת כסף זה לא עוזר לצעיר שמת. עובדה, רבים מוכנים להתאבד גם כאשר העונש הוא הרס בית המשפחה. אי אפשר גם להציג את ההתאבדות כנשק חדש שהפלשתינאים גילו. ההתאבדות איננה רובה או פצצה מתוחכמת, שהפלשתינאים בחרו להשתמש בהם משום שעמדו על יעילותם". המניע הראשי של המתאבדים הוא תאוות הנקם, קובע מרגלית. כך מלמדים מחקרים רבים שנעשו בנושא. נקם הוא עניין ערכי, תרבותי, מדובר בחיפוש צדק. המתאבד משלם באינטרס העליון שלו, בחייו, כדי שהאחר יסבול.

הדוגמה השנייה שהוא מביא לקוחה מההשפלות בשטחים - נושא מרכזי בתלונותיהם של הפלשתינאים. מרגלית, שפירסם לפני שנים אחדות את ספרו על "החברה ההגונה" שאינה משפילה את חבריה, אומר שהשפלות של פלשתינאים בשטחים בידי הישראלים אינן רק פגיעה בחייהם, ברכושם, בכלכלתם וברווחתם (כלומר, באינטרסים שלהם), אלא גם פגיעה בכבודם כבני אדם. "מדברים אצלנו לפעמים במונחים של כבוד ערבי, או מזרחי, כמו במקרה של ניסיון הלינץ' בזוג מטירה שכיכבו בסרט פורנוגרפי. אבל בתלונות הרבות המגיעות מהגדה ומעזה אין הרבה תלונות על פגיעה בכבודם כערבים אלא על פגיעה בכבודם כבני אדם".

הדברים מקבלים אישור בעשרות הסיפורים המופצים על ההשפלות שחווים תושבים בשטחים. מחברון הגיעו בשבוע שעבר תלונות על תגלחת שעשו אנשי צבא ישראלים במספרה בעיר למפירי עוצר ועל צעיר שחיילים אמרו לו שעונשו יהיה שבירת אחד מאיברי גופו ועליו לבחור בין ידיים, רגליים, צלעות, או איבר אחר. לפי התלונה הוא בחר שישברו לו את האף.

קשה לדעת כמה מהתלונות מוצדקות. מתחילת האינתיפאדה נפתחו 281 חקירות מצ"ח נגד חיילים וקצינים על עבירות הקשורות בשירות בשטחים. חלקן בשל השפלות. אבל רק ב- 37 מקרים הוגשו כתבי אישום. הפלשתינאים נמנעים בדרך כלל מלסייע לחוקרים הישראלים בבדיקת התלונות. אבל כדי לבחון איזה תפקיד ממלאות עכשיו ההשפלות ביחסי ישראל והפלשתינאים לא צריך לאמת את התלונות. די לראות את שפע התצלומים המתפרסמים כל העת בעיתונים הפלשתיניים. רבים מהם מוקדשים להשפלות. רואים זקנים משרכים את דרכם בשבילי הרים בגלל חסימת הכבישים. נשים הרות מנסות לעבור מעל גדרות תיל וילדים נושאים ילקוטים מטפסים על סלעים או עושים דרכם ברגל, בגשם שוטף בין שלוליות ובוץ. תצלומים רבים מראים חיילים ישראלים מכוונים את נשקם באופן מאיים ומתגרה אל נשים ותינוקות.

מדי יום מצולמים נערים פלשתינאים ניצבים בשורה בידיים מורמות או עומדים ופניהם אל הקיר וחיילים מכוונים לעברם רובים. מצולמים גם צעירים ערבים כשהם מרימים את החולצה ומפשילים מעט את המכנסיים וחיילים ישראלים מתבוננים בהם (לצורך בדיקה אם אין עליהם חגורת נפץ). העיתונים הפלשתיניים מרבים לצלם פנים מיוסרות של אמהות שאיבדו את ילדיהן ושל זקנים המקוננים על חורבות הבית שנהרס או הפרדס שנעקר. גם בחיי היום יום במזרח ירושלים, שיחות החולין מרבות לעסוק בהשפלות. למשל, הדוחק בתור למשרד הפנים במזרח העיר. עשרות כתבות פורסמו על כך, אבל התמונה המחפירה של ההמון הנדחק בכניסה למשרד ממשיכה להיות חלק מסדר היום של ערביי ירושלים.

מרכזיותן של ההשפלות בתודעה הציבורית הפלשתינית מעידה על הממד הסמלי של הסכסוך, ההולך ותופס את מקום הממד החומרי. זו עדות נוספת להחרפה הכואבת ביחסי ישראל והפלשתינאים, שגרמה אינתיפאדת אל-אקצה.