הכלכלה הפלשתינית היתה, ותהיה בעתיד הנראה לעין, תלויה במשק הישראלי. לא משום שישראל גובה את המסים על היבוא הפלשתיני ואמורה להעבירם לרשות, כפי שכותב אליצור, אלא מאחר שישראל היא השוק הפוטנציאלי הגדול, המושך והקרוב - הן למוצרים פלשתיניים מענפי החקלאות והתעשייה והן לכוח העבודה הפלשתיני. משקים אחרים באזור הם משקים מתחרים לכלכלה הפלשתינית ואינם יכולים להיות חלופה לשוק הישראלי.

ישראל נהנתה שנים רבות מזמינותו של כוח עבודה פלשתיני זול. יתרונו של הפועל הפלשתינאי הוא, שאין הוא צורך שירותי רווחה (חינוך ובריאות, למשל) ודיור בישראל. הטיעון, שפועל תאילנדי או סיני זול יותר מפועל פלשתינאי, מתעלם מהמחיר הגבוה שישראל משלמת ועוד תשלם על "לגיון הזרים" שיצרה בפרוורי הערים הגדולות שלה.

אין צורך להמתין להפרדה כדי לאבחן את תוצאות "ההלם החשמלי" שבניתוק מישראל, שעליו ממליץ אליצור להבראת הכלכלה הפלשתינית. אובדן השווקים הכרוך בו יגדיל עוד יותר את אוכלוסיית השטחים המצויה מתחת לקו הכנסה של שני דולרים ליום. מהלם כזה סיכוייו של החולה למות גדולים בהרבה מסיכוייו להבריא.

בניגוד לאליצור, הפלשתינאים עצמם יודעים היטב, שמה שהם זקוקים לו כיום הוא לאו דווקא מטבע עצמאי, שאין בו תרומה כלכלית של ממש. מה שהם זקוקים לו הוא פתרון מהיר לאבטלה של יותר מ- % 50 והבטחת שווקים לתעשייה הקיימת ולזו שתתפתח בהדרגה ותקלוט את הגידול בכוח העבודה שלהם. שוק כזה קיים, קודם כל, בישראל והוא חייב להתרחב גם לאירופה וארה"ב.

אלו הן הבעיות המרכזיות של המשק הפלשתיני. ההסכם הכלכלי בין ישראל לפלשתינאים מ- 1994, הידוע כהסכם פאריס, ניסה לתת להן תשובה בהתירו תנועה חופשית מלאה כמעט של סחורות, ובפועל גם של עובדים, בין הגדה המערבית ועזה לישראל. בתמורה הסכימו הפלשתינאים לקיומה של מעטפת מכס, המתחייבת מתנועה חופשית כזו. מצבה הכלכלי הנוכחי של הרשות אינו נובע מתפישה לא נכונה של מהות הבעיות במסגרת ההסכם אלא מהנסיבות המדיניות והביטחוניות, שרוקנו אותו ממשמעותו.

ההפרדה היא אולי כורח ביטחוני, ואיננו מתכוונים להתייחס להיבט זה שלה. אם היא אכן תצא לפועל, ראוי שלהיבט הכלכלי תינתן תשומת לב מרבית, משום שהוא טומן בחובו לפחות אסון אחד והוא הרס מוחלט של הכלכלה הפלשתינית. גם אם המחקרים יוכיחו שהמתאבדים הפלשתינאים ברחובות ישראל באו ממשפחות מבוססות יחסית, אין לנו ספק שאבטלה גואה והידרדרות מהירה של רמת החיים משמשות קרקע פורייה לגיוס פעילים ומתאבדים לארגונים הפלשתיניים השוללים את זכות קיומה של ישראל ולתמיכה ציבורית במעשיהם. כל גדר הפרדה או מערכת מונעת אחרת שתוקם תתקע, ממילא, טריז נוסף בין שני המשקים. לכן מן הראוי להקפיד, שהיא תמלא את ייעודה הביטחוני בלבד ולא תיהפך לטבעת חנק כלכלית על הפלשתינאים.

שלב השיקום והבנייה של הכלכלה הפלשתינית יארך שנים רבות. מציאת מקורות תעסוקה יצרנית לא תיעשה בהלם חשמלי אלא בגיוס מקורות מימון, איתור יזמים - פלשתינאים ואחרים - ובעיקר יצירת שווקים. בכל התהליך הזה, השוק הישראלי הוא עוגן ההצלה של הכלכלה הפלשתינית. בניגוד לדברי אליצור, הפרדה כלכלית שתנתק את הפלשתינאים מישראל היא כן אסון בעבורם, ולכן היא מסוכנת גם לנו.