תמהיל המדיניות המוצע השנה, שהינו המשך ישיר של מדיניות שהוחלה כבר בשנת התקציב החולפת, הוא של ריסון תקציבי ומוניטרי, שנועד בעיקר לרצות את בתי ההשקעה הקובעים את דירוג האשראי של המדינה. החשש העיקרי הוא מהורדת הדירוג של איגרות החוב של המדינה, שעלולה לגרום למשבר פיננסי כתוצאה מבריחת הון. בנוסף, ובמידה לא פחותה, מתיישבת מדיניות הריסון עם המדיניות הכלכלית שהופעלה בעשור האחרון. הגם ששנוי במחלוקת, ההיגיון מאחורי ריסון תקציבי ומוניטרי היה להקריב במידה מסוימת צמיחה בהווה, למען צמיחה מהירה יותר בעתיד - במשק ללא אינפלציה ועם נטל פיסקלי (מיסוי) נמוך.

לנוכח מצב המלחמה השורר בישראל זה יותר משנתיים נשאלת השאלה, האם המדיניות שהתאימה לשנות רגיעה יחסית היא זו המתאימה לעת מלחמה? למזלנו, חוסר הניסיון של המשק הישראלי בניהול כלכלת מלחמה ממושכת לא מאפשר לנו להפיק לקחים מהעבר. ואולם מדינות רבות, ממעצמות העל ועד מדינות מתפתחות עמדו בפני משברים דומים, וניתן ואף רצוי ללמוד מניסיונן בניהול כלכלות מלחמה.

במאמר שנכתב באחרונה בודק בריאן קפלן את הקשרים הסטטיסטיים בין מלחמות למשתנים כלכליים עיקריים ומשתני מדיניות כלכלית. בכל מדגם מתבצעת חלוקה למלחמות שהתרחשו על אדמת המדינה ומלחמות שנערכו בשטחי חוץ. החלוקה למלחמות פנים וחוץ חשובה מכיוון שלמלחמות פנים השפעה חמורה יותר על התוצר המקומי מאשר מלחמות חוץ. להלן התוצאות העיקריות של המחקר:

נראה שמצבה של ישראל בשנה החולפת אינו חריג ביחס למצבה של המדינה הממוצעת שנמצאה במצב לוחמה לאורך ההיסטוריה. נשאלת השאלה, האם ב- 2003 צריכה ישראל להתנהג אחרת משאר מדיניות העולם, לרבות המתוקנות והאמינות ביותר? האם גם כאן אנו מעוניינים לשמש "אור לגויים" ולנהל מלחמה עם גירעון קבוע במונחי תוצר וללא אינפלציה? האם חברות דירוג האשראי לא מכירות בנתונים היסטוריים אלה בבואן לקבוע את דירוג המשק? האם אין הנזק גדול מן התועלת, בניהול מדיניות כלכלית מרסנת דווקא בזמן מלחמה?

הנתונים של קפלן לא כוללים את פרמיית הסיכון של המשקים בזמן מלחמה; הפרמיה הזו הובאה בחשבון במחקר שאני עורך עם ישי יפה מהאוניברסיטה העברית ופאולו מאורו מקרן המטבע העולמית, שכאן מובאות תוצאות ראשוניות ממנו. מדגם של מדינות מתפתחות 1870 - 1914 שנותח במאמר שהופיע בכתב העת בודק את המשתנים השפיעו על פרמיית הסיכון של מדינות אלה בתקופה קודמת של גלובליזציה, פתיחות הון ואינפלציה נמוכה. המסקנה הראשונית שעולה היא כי למלחמות, בעיקר פנימיות, השפעה על פרמיית הסיכון של המדינה, וזאת מעבר להסבר שנובע ממשתנים מאקרו-כלכליים (צמיחה, סחר חוץ, אינפלציה) ופיסקליים (גירעון וחוב לאומי). גם כאן נראה שישראל הולכת בדרכם של משקים מתפתחים אחרים. על כן, סביר שגם אם נשיג אינפלציה אפסית ונשמור על מסגרת הגירעון במונחי תוצר, תגרום המלחמה המתמשכת להורדת דירוג האשראי של ישראל.

ניסיונותיהם של משקים אחרים להתמודד עם מציאות תקציבית קשה בזמן מלחמה עשויים ללמד אותנו כמה דברים חשובים: בתחום המדיניות הפיסקלית, ניסיונם של עשרות משקים מכל הסוגים מלמד שאין מנוס מהגדלת הגירעון כאחוז מהתוצר בזמן מלחמה. ניסיונם של משקים שניהלו מלחמה על אדמתם מראה שלמלחמות אלה השפעה שלילית מובהקת על הצמיחה ולכן - כדי לא למוטט את המשק ולאפשר חזרה מהירה לייצור בתנאי שלום - נקטו מדינות אלה מדיניות מוניטרית מרחיבה שעיקר השפעתה באה לידי ביטוי בריבית ריאלית נמוכה.

מדינות אלה שילמו באינפלציה של % 14 בממוצע; האינפלציה תורמת לצמצום הגירעון הממשלתי על ידי שחיקת שכר ושחיקת המרכיב הלא צמוד של החוב הציבורי. מחיר אינפלציה של % 14 אינו גבוה במונחי האינפלציה בהם כבר עמד המשק הישראלי בהצלחה: לאחר תוכנית הייצוב ועד 93' צמח המשק הישראלי גם כששררו בו שיעורי אינפלציה של % 20 בממוצע. לאור זאת אין להתרגש משיעור האינפלציה ב- 2002 - % 6.5. לבסוף - פרמיית הסיכון תמיד עלתה בזמן מלחמה, ללא כל קשר לאמינות המדיניות הכלכלית. הסיכון למשקיעים הזרים לא נבע מהמדיניות הכלכלית כי אם מהמלחמה ומתוצאותיה.

מובן שאין זו קריאה להתרת רסן ולהתנהגות כלכלית לא אחראית, אלא קריאה להפעלת שיקול דעת מעמיק יותר בדיון בחלופות המדיניות המוצעות.