ב- 1967 היתה זו מלחמת ששת הימים, ב- 1977 - השלום עם מצרים, ב- 1989 - גל העלייה מברית המועצות לשעבר, וב- 1999 - הגיאות בוול סטריט ופנטזיית ההיי-טק. מה הוציא את המשק מתקופות מיתון קודמות, ומה יכול להוציאו מהמיתון הנוכחי?

עם זאת לא תמיד ניתן ללמוד מההיסטוריה. העובדה שישראל כבר חוותה תקופות של שפל כלכלי, אינה אומרת דבר על התקופה הנוכחית. המובטלים של היום אינם יכולים להתנחם עובדה שלפני 20 שנה היה כאן גרוע יותר. הם רוצים לדעת מה יהיה, מתי יסתיים המיתון, ובעיקר הם רוצים תקווה.

אם יש משהו שכן ניתן ללמוד מההיסטוריה, הרי זו העובדה שגם תקופות של מיתון עמוק במשק הישראלי הסתיימו יום אחד, ובסופן התחילה גיאות כלכלית. מובן שתמיד יש לעמוד על המשמר, שכן שינוי אינו מתרחש מעצמו. חוסר אחריות של ממשלה ושחיתות שלטונית עלולים לדרדר אפילו משקים מפותחים כמו יפאן, ולמוטט כלכלות של מדינות בעלות אוצרות טבע אדירים כמו ארגנטינה. אין ספק כי תפקודה ומחויבותה של הממשלה, "מועצת המנהלים של המשק הישראלי", נעשה קריטי בתקופות משבר.

סקירת תקופות המיתון שחוותה מדינת ישראל מאז שנות ה-60 ועד היום, אינה מספקת תשובה לשאלה מתי יסתיים המיתון הנוכחי. עם זאת יש ביכולתה להראות מה הוביל לתקופות המיתון או השפל הכלכלי הקודמות ומה סייע ביציאה מהן.

אפרים קליימן, פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, משוכנע כי הסיבה למיתון היתה ריסון תקציבי מתוכנן של ממשלת ישראל. "הממשלה חששה מאוד מהגירעון הגדל במאזן התשלומים", אומר פרופ' קליימן. "המקורות שכיסו גירעון זה בעבר התמעטו, חלה ירידה בקבלת כספי הפיצויים מגרמניה, והממשלה חששה להיכנס למסלול של משבר".

נתונים כלכליים תומכים באבחנה של קליימן. בסוף 1965 כבר הואט קצב ההשקעות בישראל, ובשנים 1967-1966 אף נרשמה ירידה בהשקעה המקומית. לקראת סוף 1966 האבטלה התחילה לטפס, ובסוף השנה הגיעה ליותר מ- % 7 - כפליים משיעורה שנה קודם לכן. באותן שנים לא היה בישראל ביטוח אבטלה, ואזרחים חסרי עבודה התקשו לקיים את עצמם ואת משפחתם. תחושת חוסר הביטחון הכלכלי לוותה גם בחוסר ביטחון מדיני. קליימן אומר כי קיימת טענה, שלפיה ההחלטה של נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, לסגור את מיצרי טיראן (מה שהוביל בסופו של דבר למלחמה), נבעה מהידיעות שהגיעו מישראל על הלוך הרוח בה. ייתכן שנאצר חשב כי אמירות מהסוג של "האחרון שעוזב שיכבה, בבקשה, את האור בלוד", אשר נשמעו באותם ימים, מעידות על תהליך של התפוררות בחברה הישראלית, דבר שיקשה עליה לעמוד גם במערכה צבאית.

החשש מפני מתקפה צבאית שבה ישראל לא תוכל לעמוד, הוביל לירידה חדה בהשקעות, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. מבחינה זו, התקופה הנוכחית דומה למיתון של אמצע שנות ה- 60. גם כיום קיים חשש מפני המשך הסלמה בעימות עם הפלשתינאים וממכה נוספת מכיוונה של עיראק. באווירה כזו קטן התיאבון להשקיע וליצור הון בישראל.

נתוני הכלכלה הישראלית מעידים היטב על כך שהשנים 1967-1966 מהוות מיתון שניתן לכנותו "קלאסי". צמיחת המשק נעצרה לחלוטין משיעור של% 9 - % 10 בשנים 1965-1961 ל- % 1 - % 2 בלבד. התוצר לנפש שצמח בשנים קודמות ב- % 5 - % 6, ירד בשנים אלה ב- % 1 - % 1.5. הנתון הדומיננטי שמעיד על המיתון הוא הגידול המהיר בשיעורי האבטלה מ- % 3 - % 4 בשנים שלפני המיתון ועד ליותר מ- % 11 בשיאו של המיתון.

גם על השאלה מה גרם ליציאה מהמיתון, כמעט שאין מחלוקת. הניצחון במלחמת ששת הימים והתרוממות הרוח שאיפיינה את הציבור מיד עם תום המלחמה היו הגורם העיקרי ליציאה מהמיתון. אופטימיות של אומה נחשבת נכס כלכלי חשוב מאין כמוהו ולגורם המניע השקעות חדשות. ואמנם, היקף ההשקעה בישראל ב- 1968 היה גבוה בכמעט %50 לעומת היקפו שנה קודם לכן.

ישראל גדלה מאוד לאחר המלחמה, הן בשטח והן במספר תושביה. הגישה לשוק חדש וגדול, הפלשתינאים בשטחים וברצועת עזה, הפיחה רוח חיים בכלכלה. ואמנם ב- 1968 חלה האצה של ממש בקצב הצמיחה והתמ"ג גדל בשנה זו בשיעור פנטסטי של יותר מ- % 15. הגידול בשיעור דו-ספרתי בתוצר (בממוצע) נמשך עד למלחמת יום הכיפורים ב- 1973. אלה היו שנים של פריחה וגיאות כלכלית, שנים של עושר אישי וחברתי הולך וגדל. עם זאת היו אלה גם השנים שטמנו בחובן את הזרעים לסדרת המשברים הכלכליים שיפרצו בשנים1985-1973 - התקופה שנחשבת ל"עשור האבוד" של המשק.

ישראל של שנות ה- 70 המאוחרות עדיין ליקקה את פצעי מלחמת יום הכיפורים. בשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה (1975-1974) התוצר עדיין צמח, בעיקר בשל צורכי הביטחון העצומים שגררו גם גידול בהשקעה המקומית. חלקו הגדול של מימון ההשקעות בביטחון הגיע מכספי הסיוע האמריקאי, אך המשק עדיין היה יכול לממן את הוצאותיו בשנתיים אלה בזכות עודפים שנותרו משנות הצמיחה המהירות שלפני המלחמה. אחת הבעיות העיקריות שנוצרו בשנות הגיאות שבין שתי המלחמות, היתה הגידול המהיר בהוצאות המגזר הציבורי. פרופ' מיכאל ברונו, מי שהיה נגיד בנק ישראל בשנים 1991-1986, מציין במאמריו כי בשנים אלה גדל מאוד המגזר הציבורי, ולידו גדלו גם תשלומי ההעברה והתמיכה לאוכלוסיות נזקקות. קברניטי המשק לא השכילו להקטין הוצאות אלה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר הצמיחה במשק נעצרה, והנטל של המגזר הציבורי התחיל להעיק.

הממשלה התחילה להגדיל את הגירעון בתקציב באמצעות הגדלת חובותיה כדי לממן את ההוצאות המתנפחות של המגזר הציבורי. וכך, אם ב- 1973 הגיע החוב הפנימי של מדינת ישראל ל- % 40 מהתוצר, הרי שב- 1978 החוב כבר זינק ל- % 120 מהתוצר. החוב החיצוני תפח באותה תקופה ל- % 70 מהתוצר. לצד הגירעון התופח התחילה גם האינפלציה להרים ראש. משיעור אינפלציה כמעט "מערבי" של % 12 ב- 1972, זינקה האינפלציה במשק ל- % 56 ב- 1974. כדי לקזז מעט את הגירעון התופח, התחילה הממשלה להקטין את קצב ההשקעות, בעיקר את ההשקעות בתשתית - צעד שעתיד לגרום לנזק ארוך טווח במשק.

שני הנתונים העיקריים המאפיינים תקופה זו, לב "העשור האבוד", הם הירידה בהשקעות ובתוצר לנפש. היקף ההשקעה המקומית הגולמית פחת ב- 1976 וב- 1977 בכ- % 9 בממוצע לשנה, ואילו התוצר לנפש ירד בכ- % 0.5. השיעור של צמיחת התוצר ירד מכ- % 4 ב- 1975-1973 לכמחצית מכך. שיעור האבטלה היה דווקא נמוך והסתכם ב-1977 ב- % 4 בלבד. משק שבו % 4 אינם מועסקים, נחשב למשק שבו אין אבטלה. האבטלה תוסיף ותהיה נמוכה כשנתיים נוספות, ורק בתחילת שנות ה- 80 תתחיל שוב לטפס.

נתון מעניין אחר הוא שיעורי האינפלציה באותן שנים. אם ב- 1975 הצליחה הממשלה להקטין את שיעור האינפלציה בכמחצית ל- % 23 (לעומת % 56 שנה קודם לכן), הרי שב- 1976 נפרצה שוב המסגרת, והאינפלציה תפחה ל- % 40. עוד שנה תחלוף, הממשלה תתחלף, הליכוד יעלה, לראשונה, לשלטון, ויוביל לליברליזציה בשוק המט"ח. ב- 1979 חוצה האינפלציה את גבול שלוש הספרות (% 111). יחלפו שבע שנים נוספות של אינפלציה תלת-ספרתית, לפני שהמשק ייצא ממערבולת אינפלציונית וייכנס לתוואי של יציבות מחירים. מנגנוני ההצמדה הקשיחים (הצמדות למדד ולדולר) שבהם נתון המשק כיום, ואשר נולדו בשנות האינפלציה הגואה, ימשיכו ללוות אותו ב-20 השנים הבאות, ויקשו עליו להיפרד מהחשש, המקנן תדיר, לפריצה אינפלציונית מחודשת.

מכיוון שהמיתון ב- 1977 - 1976 לא היה חד-משמעי, אלא חלק ממחזור עסקים בתוך תקופה של האטה כלכלית שנמשכה כ- 12 שנה, גם תהליך היציאה ממנו לא היה חד-משמעי. זו בוודאי לא היתה התאוששות פתאומית. ייתכן שהסיבה שזירזה את קצב הצמיחה היתה המהפך השלטוני במאי 1977, אשר גרם גם לחידוש מסוים בתנופת ההשקעות. תרומה חיובית לכלכלה המקומית היתה, כנראה, גם לביקורו בישראל של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, והסכמי קמפ דייוויד שהובילו לחתימת הסכם השלום עם השכנה מדרום ב- 1979. המשק חזר לצמוח החל ב- 1978 בקצב של כ- % 4 למשך ארבע שנים, וגם התוצר לנפש התחיל לצמוח שוב, אם כי בקצב אטי למדי (כ- % בשנה).

ב- 1985, בחסות ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה לאחר הבחירות ב- 1984 (בהנהגת יצחק שמיר מהליכוד ושמעון פרס מהמערך), הונהגה תוכנית לייצוב המשק ולהפחתה דרסטית בשיעור האינפלציה. התוכנית הושתתה על פיחות חד בשער החליפין וקיבועו ברמה גבוהה, העלאה דרמטית של הריבית, השהיית הסכמי תוספת היוקר לעובדים וכניסה לתוואי של ירידה בגירעון הממשלתי. במקביל, הוחלף המטבע הישראלי. "השקל", שנכנס לתפקידו במקומה של ה"לירה" שבע שנים קודם לכן, הומר ב"שקל חדש", ששוויו היה 1,000 שקל ישן. החלפת המטבע נועדה ליצור תחושה פסיכולוגית של מחירים נמוכים ויציבים.

למרות הצעדים החמורים, שפגעו באופן מעשי בכוח הקנייה של האזרח הישראלי, המשק המקומי המשיך להתנהל באופן סדיר. שיעורי האבטלה כמעט שלא עלו, והתוצר חזר לצמוח בקצב של כ- % 4 בשנה לאחר שלוש שנים של צמיחה אטית והיקפי השקעה פוחתים. "פריחה כלכלית היא תהליך מוכר במשקים שנכנסו לתהליך הבראה לאחר תקופה של היפר-אינפלציה", אומר ד"ר מישל סטרבצ'ינסקי, סגן מנהל מחלקת המחקר בבנק ישראל. "תהליך הייצוב מסיר חלק גדול מהחשש מפני כניסה למשבר ומפזר את גורמי האי ודאות. במצב כזה משקים מתחילים להניע תהליכים כלכליים, והאווירה האופטימית מסייעת לגידול בהשקעות ובצריכה הפרטית.

ואולם המשבר הבא כבר המתין מעבר לפינה, וב- 1988 נקלע המשק להאטה נוספת. לשאלה מה הוביל למיתון, אין תשובה ברורה. פרופ' אריה ארנון מהחוג לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון סבור כי הסיבה למיתון של1989-1988 היתה דעיכה נורמלית במחזור העסקים לאחר השנתיים הטובות יחסית שקדמו לתקופה זו.

סטרבצ'ינסקי מציין כי אחד הנתונים הבולטים בתקופה זו הוא הירידה החדה שנרשמה בייצור התעשייתי. במקביל, נראה כי הצריכה הפרטית, הדלק שהניע את המשק לאחר תוכנית הייצוב, הלך ואזל. המשק גם סבל כנראה מהשקעות יתר בשנתיים שלאחר תוכנית הייצוב, ומרבית מקורות ההשקעה יבשו בתחילת 1988. לחולשת המשק תרמה ההאטה בכלכלה העולמית. הכלכלה האמריקאית האטה את צעדיה לאחר הנפילות החדות בוול סטריט בסוף 87', ומחירי הנדל"ן בארה"ב החלו בתהליך של שחיקה. גם לאינתיפאדה הראשונה שפרצה בסוף 87', היתה כנראה השפעה.

מרבית האינדיקטורים המקרו-כלכליים במשק אכן מורים על כך ששנתיים אלה היו שנות מיתון. שיעורי האבטלה טיפסו מ- % 6 ב- 1987 ל- % 9 ב- 1989, והצריכה הפרטית צנחה מגידול מהיר של % 15 ב- 1986 ו- % 9 ב- 1987 לעלייה קלה בלבד של % 0.3 ב- 1989. צמיחת התמ"ג נעצרה אף היא והסתכמה ב- % 1.3 בלבד ב- 1989, בהשוואה ל- % 6 ב- 1987, ובהיקפי ההשקעות נרשמה באותה שנה ירידה של % 2. ב- 1989, שבה הגיע המיתון לשיאו, נרשמה גם ירידה קלה בתוצר לנפש.

גם כאן, כמו במיתון ב-1967- 1966, התשובה לשאלה מה גרם ליציאה מהמיתון היא כמעט חד-משמעית - גל העלייה הגדול שהגיע מברית המועצות לשעבר, הוא שגרם למפנה. בסוף 1989 נפתחו שערי ברית המועצות, וגל עצום של עולים החל לעשות דרכו לישראל. בתוך כחמש שנים עתידה אוכלוסיית המדינה לגדול בכ- % 15, והאזרחים החדשים, הגם שהגיעו ללא הון פיננסי, יצטרפו בתוך זמן קצר למעגל העבודה היצרנית ולמעגל הביקושים המקומי.

גל העלייה הגדול תורגם בשנותיו הראשונות גם לעלייה מהירה בשיעור האבטלה, וזו הגיעה לשיא ב- 1992 - יותר מ- % 11. ואולם כל שאר האינדיקטורים הצביעו על האצה מהירה בפעילות העסקית, התוצר חזר לצמוח בקצב של % 6 - % 7 בשנה, הצריכה הפרטית חזרה לטפס, האינפלציה היתה בשיעור של % 9.4 והיקפי ההשקעות במשק הלכו ותפחו.

הסכם השלום עם ירדן וכניסה לתהליך השלום עם הפלשתינאים הביאו עמם אופטימיות לכלכלה הישראלית, ובשנים 1995-1994 נרשמה עלייה של כ- % 9 בהיקפי ההשקעות במשק. הבורסה התחילה לפרוח עוד קודם לכן, וגל חדש של חברות גייס הון בבורסה. מדדי המניות כמעט שהכפילו את ערכם במשך 1992, ובתחילת 1994 הגיעו לשיא. התוצר המקומי צמח בשנים 1996-1994 בשיעור ממוצע של כ- % 6, ושיעורי האבטלה פחתו עד ל- % 6.6 בלבד ב- 1996.

ואולם לקראת סוף 1996, שנה לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, וחצי שנה לאחר המהפך בשלטון, כאשר הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו, חזר לשלטון התמונה מתחילה להשתנות. שני מנועי הצמיחה, גל עלייה ותהליך השלום, מאטים את פעולתם, שיעורי האבטלה שוב עולים, והצמיחה המהירה נעצרת בחריקת בלמים.

גם כאן הדעות חלוקות לגבי הסיבה למיתון. יש הסבורים כי עצירת התהליך המדיני היא שהביאה להאטה הכלכלית; לעומתם, יש הסבורים ששוב מדובר במחזור עסקים, וההאטה היתה כורח המציאות לאחר שנות הגיאות וההשקעות הרבות שבוצעו, חלקן בלי הצדקה, בחמש השנים הקודמות. גם למדיניות המרסנת של הממשלה היתה השפעה. שר האוצר דאז, דן מרידור, הוביל מהלך של קיצוץ תקציבי, ונגיד בנק ישראל דאז, פרופ' יעקב פרנקל, ניהל מדיניות דיסאינפלציונית קשוחה במטרה להפחית את שיעורי האינפלציה. הממשלה אימצה תוואי של ירידה בשיעור האינפלציה, ובנק ישראל תמך במדיניות זו באמצעות שערי ריבית גבוהים.

כמו במיתון של אמצע שנות ה- 70, גם כאן הנתונים אינם חד-משמעיים. אפשר שבפרספקטיווה היסטורית, בוודאי על רקע השפל הקשה שבו שרוי המשק כיום, שנים אלה כלל לא ייחשבו למיתון. שיעור צמיחת התוצר פחת אמנם בשנים1999-1997 לרמה של כ- % 3 בלבד, אך עדיין מדובר בשיעור צמיחה גבוה יחסית, כאשר מדברים על תקופת "מיתון". שיעורי האבטלה טיפסו באטיות עד לרמה של % 9 ב- 1999. בהיקפי ההשקעה שוב נרשמה נפילה של % 2 (1997) ו- % 7 (1998). הצמיחה בתוצר לנפש נפלה באופן ניכר, וב- 2000 לא נרשם בה כל גידול. גם בקצב הגידול בצריכה הפרטית נרשמה האטה, אם כי לא דרסטית, ושיעורי הצריכה הוסיפו לעלות ב- % 3 - % 4 מדי שנה.

שני גורמים עיקריים הביאו ליציאה מהמיתון. הראשון היה המהפך בשלטון באמצע 1999 - בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה - שהביא עמו אופטימיות מחודשת לגבי הסיכוי להתקדמות בתהליך השלום. הגורם השני, וכנראה החשוב יותר, היתה הגיאות העצומה בוול סטריט, שאיפשרה לתעשיית ההיי-טק הישראלית לשאוב השקעות ענק מכל העולם ולהניע סביבה תעשייה נרחבת של שירותים נלווים.

כל האינדיקטורים הכלכליים של השנתיים האחרונות מצביעים על אותו כיוון. האבטלה טיפסה ליותר מ- % 10. התוצר, לראשונה בהיסטוריה של המדינה, התכווץ ב- 2001 ב- % 0.9, ועל פי האומדנים האחרונים, גם ב- 2002 תירשם התכווצות דומה. על פי התחזיות ל- 2003, מדובר על טווח שבין צמיחה שלילית של %1- לצמיחה אטית מאוד של % 1 בלבד. התוצר לנפש ירד ב- 2001 ב- % 3.2, וירד שוב גם ב- 2002. גם היקפי ההשקעה המקומית ירדו באופן ניכר בשנתיים האחרונות, וב- 2002 תירשם, לראשונה זה שני עשורים, ירידה בצריכה הפרטית.

לפחות על פי האינדיקטורים היבשים והעובדה שזו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהתוצר המקומי יורד - המיתון של השנתיים האחרונות הוא כנראה החמור ביותר שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה.

ההערכות הן כי שינוי מגמה בשני הגורמים למיתון הנוכחי יחלץ את המשק ממצבו. ההתאוששות בכלכלת ארה"ב ובתעשיית ההיי-טק העולמית הם תנאי חשוב לפריחת המשק הישראלי. תעשיית ההיי-טק המקומית נהפכה בשנים האחרונות לאחד הקטרים העיקרים המניעים את גלגלי המשק, מסייעים לצמיחה בריאה באמצעות הגדלת היצוא, ומאפשרים לשמור על גירעון קטן יחסית במאזן הסחר עם חו"ל. זהו שינוי מבני מבורך במשק הנשען באופן מסורתי על מגזר ציבורי מנופח בקני מידה של המדינות המפותחות. כל עוד תעשיית ההיי-טק העולמית מצויה במשבר, יתקשה המשק הישראלי להיחלץ מהבוץ.

התנאי השני - הכרחי לא פחות - הוא הפסקת מצב המלחמה עם הפלשתינאים. גם כאן מומחים משוכנעים כי ללא חזרה ליציבות מדינית, לא נוכל להגיע ליציבות כלכלית.

קצב היציאה מהמיתון תלוי בהתנהגותם של שני משתנים אלה. הכלכלה העולמית ותעשיית ההיי-טק יתאוששו, על פי הציפיות, באופן אטי בלבד, ולכן גם התאוששות תעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה בישראל תתרחש באופן הדרגתי. לעומת זאת, שינוי כיוון מדיני עשוי להתרחש בשתי דרכים - שינוי הדרגתי או שינוי מהיר של "זבנג וגמרנו". במקרה של שינוי מהיר בתהליך המדיני והתאוששות מקבילה של ענפיההיי-טק, עשוי המשק להיחלץ מהמצב תוך זינוק נחשוני למחזור של גיאות כלכלית. במקרה של שינוי הדרגתי בתהליך המדיני, גם ההתאוששות הכלכלית עלולה להתעכב.

פרופ' ארנון סבור כי האפשרות של שינוי מהיר לטובה במשק אינה סבירה כיום: "ההידרדרות המדינית החריפה שחלה כאן תישאר עמנו לזמן רב. אנשים מבינים כיום שהאזור שלנו אינו יציב מבחינה ביטחונית, והסיכון בו גבוה. הם לא ימהרו לחזור ולהשקיע כאן. לדעתי, המשבר במגזר הפרטי כה חמור כיום, עד כי היזמות הציבורית תצטרך לקחת על עצמה יותר משימות על חשבון היזמות הפרטית. זה בוודאי נכון בתחום התשתיות".

ארנון מבהיר כי לדעתו הממשלה אינה צריכה להשקיע בהיי-טק, אך מוסיף כי ייתכן שעליה לספק למשקיעים חיצוניים רשת ביטחון כדי לשכנע אותם לשוב ולהשקיע בישראל. "אם העימות עם הפלשתינאים יימשך עוד שנתיים או ארבע שנים, אני לא רואה כוח שיוכל לחלץ את המשק מהמשבר", הוא אומר. "כיום הממשלה רק נגררת אחרי האירועים, והתגובות שלה אינן מספקות. המשבר הנוכחי מלמד גם על הקושי הגדול שיש למשק ליברלי במצב של עימות. אנחנו לא יכולים גם להילחם וגם לחשוב שנהיה סינגפור של המזרח התיכון. גם סינגפור לא היתה יכולה להיות סינגפור אם כל הזמן היה עליה להילחם על קיומה".