השימוש בטענת "הפרס" הוא ניסיון להחיל כללי משחק בינאישיים, בדרך כלל ילדותיים, על הזירה הבינלאומית. ההתנגדות לצאת מעזה מזכירה מנהג רווח אצל נהגים ישראלים: הם יסכנו את נפשם בעקיפה פרועה של עבריין תנועה, יעכבו את הברנש ברמזור, יפריעו לתנועה ויגיעו באיחור לפגישה חשובה. נכון שאין לפחות מ- 6,000 ישראלים מה לחפש בין יותר ממיליון פלשתינאים ברצועת עזה. רוב הציבור מסכים שחבל על כל חייל שמוסר את נפשו על קידוש נוכחות יהודית שלשמה אנחנו מאמללים רבבות פליטים. אבל אנחנו לא פראיירים: עד שהפלשתינאים לא ייכנעו, אנחנו נשאיר להם ולעצמנו את העצם בגרון.

גם הכוונה של מצנע לפתוח במו"מ עם המנהיגות הפלשתינית על עתיד הגדה עוררה התנגדות, ולא רק מחוגי הימין. קם להם תנא דמסייע בדמות איש מפלגת העבודה אהוד ברק. ראש הממשלה לשעבר שיכנע רבים במרכז ואף בשמאל שהוא שכב על הגדר, אך ערפאת החמיץ את ההזדמנות. המסקנה המתבקשת לדעתם היא שאין ברירה אלא להשאיר את היוזמה המדינית במקרר עד לימים טובים יותר. עד אז, הימין נהנה מתמיכה פסיווית ואף אקטיווית של "מחנה השלום" באינספור יוזמות צבאיות.

איש אינו תמה מדוע הניסיון להגיע להסדר קבע זכה בדוחק לארבעה-חמישה חודשי חסד (לפי ברק, שיחות טאבה לא היו אלא "תרגיל"), בשעה שאופציית הכוח, אף שהיא מוכיחה שוב ושוב את חולשתה, זוכה לעוד ועוד הזדמנויות. אף שהמו"מ להסדר בצפון אירלנד ובקפריסין נמשך עשרות שנים, היריבים אינם נכנעים לקשיים ואף לא לטרוריסטים. הם אינם דורשים להחליף את הפרטנרים. ואילו אצלנו, עצם הנכונות לשבת עם היריב לשולחן המו"מ נחשבת ל"מתן פרס לטרור", ופוליטיקאי שמבקש לתת הזדמנות נוספת לאופציה המדינית נתפש כטירון.

הטענה המוזרה נגד מצנע, בנוגע לנכונותו לנהל את המו"מ גם תחת אש, מופנית בדיעבד גם נגד יצחק רבין. הוא היה זה שקבע את הכלל שיש לנהל את המו"מ כאילו אין טרור ולהילחם בטרור כאילו אין מו"מ. היו אמנם מנהיגים (למשל, דה גול מול המורדים באלג'יריה) שדיברו עם ארגונים בשעה שאנשיהם רצחו את בני עמם. אבל הדעת נותנת שמצנע, כמו רבין, לא מתכוון שיש ללחוץ את ידיהם של אותם פלשתינאים שלוחצים על ההדק. התנאי היחיד שהוא מציב לבני שיחו הפלשתינאים הוא שהם יפנו עורף לטרור ויעשו כל אשר לאל ידם כדי להפסיקו.

הקפאת תהליך השלום בעקבות כל פיגוע היא הפרס האמיתי לטרור. כך גם התנגדות ליציאה מעזה והסירוב לחדש את המו"מ על גבולות הקבע של מדינת ישראל.