המזרח התיכון הוא אחד האזורים החמושים בעולם. לפי נתוני "המאזן הצבאי 1999-2000" - פירסום של המכון הבינלאומי היוקרתי ללימודים אסטרטגיים בלונדון - האזור הוא היבואן המוביל בעולם של נשק מודרני, על-פי חישוב יחסי וגם במספרים מוחלטים. בחמישים השנה האחרונות, ידע המזרח התיכון שמונה מלחמות גדולות ואין-ספור סיכסוכים קטנים יותר. בעקבות פרץ האלימות בין הרשות הפלסטינית וישראל בחודשים האחרונים, המתחים האזוריים אף גברו באופן דרמטי.

באופן מסורתי, מדינות המזרח התיכון הגיבו לאיומים על-ידי התחמשות או כריתת בריתות עם מדינות בעלות עמדה דומה לזו שלהן. במובן הזה אימצו מדינות האיזור את הגישה הריאל-פוליטית המאפיינת את מרבית מדינות העולם, ובייחוד את המעצמות הגדולות. החסרון העיקרי של גישה זו היא ספירלת הפעולה-תגובה שהיא יוצרת: מדינות נוטות להגיב להתחמשות ולמערך הבריתות שיוצרות שכנותיהן. תגובתן מביאה בתורה תגובה נוספת, וכך הלאה - מצב עניינים שתואר על-ידי המומחה האסטרטגי רוברט ג'רביס במושג "דילמת הביטחון". בסופו של דבר, גישה כזאת של "עשה זאת בעצמך" מזיקה לכל המדינות. חוסר הביטחון מושל בכיפה, והחשד ההדדי אינו מתפוגג. יתר על כן, המחיר הפוליטי והפיננסי הופך למעיק ביותר.

מצב כזה מתקיים במזרח התיכון, שם יש מעט מסגרות ביטחוניות אזוריות המאזנות את ההשפעות הפווליטיות, הפסיכולוגיות והכלכליות של מירוצי חימוש ובריתות בין מדינות. הניסיונות לטפל במירוצי החימוש במזרח התיכון נחלו תבוסה מוחצת. בשנות החמישים, עשו המעצמות הגדולות מאמץ חלקי ביותר למסד תקנות לפיקוח על החימוש במזרח התיכון. אך במסגרת המלחמה הקרה, ניסתה כל מעצמת-על לפתות את מדינות האיזור בעזרת ייצוא נשק. מעבר לכך, הבריתות בין המדינות הגבירו לעתים קרובות את המתחים האזוריים. כך למשל, הקשר האסטרטגי הטורקי-ישראלי בשנים האחרונות נתפס כאיום משמעותי על-ידי מדינות ערב, איראן ויוון.

מושג הביטחון המשותף הוצג לראשונה ב- 1982 על ידי ועדת פאלם, שהתכנסה לבחון אפשרויות להשגת ביטחון גלובלי, החורגות מהדפוסים שאיפיינו את המלחמה הקרה. הוועדה התבססה על ההנחה שהמאגרים הגרעיניים האדירים שבידי ארצות-הברית וברית-המועצות יצרו רמה כזו של תלות הדדית אסטרטגית, שאף אחת משתי המדינות לא תוכל להשיג ביטחון על חשבון האחרת. הביטחון, טענה הוועדה, צריך להתבסס על כך שכל צד יכיר באינטרסים הביטחוניים הלגיטימיים של הצד האחר(1). ניתן יהיה להשיג ביטחון משותף אם מדינות יקבלו את הרעיון של הגנה "לא-פרובוקטיבית", כלומר, מדינות שכנות יתמקדו בפיתוח כוחות הגנה בלבד, ולא בכוחות תקיפה. כוחות הגנה הם אלה המאפשרים למדינות להגן על שלמותן הטריטוריאלית ולדחות מתקפות מצד מדינות אחרות. כוחות מתקפה מאפשרים למדינות פעולה תוקפנית ארוכת-טווח.

למרבה הצער, שני מכשולים גדולים עומדים בפני יישום הרעיון של ביטחון משותף במזרח התיכון. ראשית, רק מדינות מעטות באיזור מכירות באופן עקבי ומקיף בחששות ובצרכים הביטחוניים הלגיטימיים של מדינות אחרות. במשך שנים הערבים והישראלים, והערבים והאיראנים, עשו כמה ניסיונות לבדוק את השאלות האלו בפירסומים שונים ובוועידות ביטחוניות. אך הניסיונות האלה נעשו על-ידי פרשנים וקצינים בדימוס. הם לא מצאו ביטוי במדיניות הרישמית.

שנית, רוב מעצמות האזור עסוקות ביצירת אפשרויות לתקיפה צבאיות. רוב ההתחמשות במזרח התיכון מאופיינת ברכישת מטוסים או טילים בליסטיים ארוכי-טווח, טנקים מתקדמים ומערכות ארטילריות ניידות בעלות טווח ארוך. לבסוף, חלק מהמדינות משוכנעות שיוכלו לשמור על בטחונן רק אם יאמצו גישה תוקפנית. כך למשל, ישראל ניהלה באופן מסורתי את מלחמותיה בשטח של אויבותיה. היעדר העומק האסטרטגי שלה לא מאפשר לה להתגונן על קו הגבול, ובוודאי לא בתוך שטחה שלה.

אך מעט מאוד נעשה בתחום הזה במזרח התיכון. היעדר האמון בין מדינות האזור לא איפשר לקדם שום דפוס משמעותי של התנהגות ביטחונית שקופה. בניגוד להודו ופקיסטן, שם הקשרים בין הצבאות נחשבו לנורמה גם בתקופות של מתח רב, המזרח התיכון ידע מעט מאוד חילופים צבאיים, בין אם מדובר בחילופין בתוך מדינות ערב, מדינות המפרץ ואיראן, או בין ישראל ואותן מדינות ערביות שאיתן נחתמו הסכמי שלום.

כדי ליישם משהו מהאפשרויות שהוזכרו כאן, יידרשו שינויים פסיכולוגייים משמעותיים ושינויים מבניים עקרוניים בהתהנגות הביטחונית במזרח התיכון. אך האיזור אינו יכול להמשיך ולהצמד להתנהגות הריאל-פוליטית העיקשת מבלי להיגרר להסלמה שתוביל למלחמה או להתערערות כלכלית מקיפה. דבר אחד ברור - את המחיר ישלמו במידה שווה כל עמי המזרח התיכון.