איך שרון נעשה "שמאלי"

מאת עמירה הס

הארץ, 11.12.2002

בשנים 2000-1994 נהג יאסר ערפאת לכנות כל פיסת קרקע שצה"ל פינה "משוחררת". בכירי שריו ויועציו החרו החזיקו אחריו. כך, עזה נקראה משוחררת וכמוה ג'נין וסלפית וכל מקום אחר שהוגדר כשטח A - כלומר תחת סמכות ביטחונית וניהולית פלשתינית. בתהליך הקידוש של שטחי A אפילו חברון פוארה כ"משוחררת" מתחילת 1997, על אף ש- 30 אלף בני אדם שחיו בלבה העתיק המשיכו לסבול תחת משטר כיבוש צבאי ישראלי ישיר, שנועד להבטיח את רווחתם ושלומם של כ- 500 יהודים שגרו במקום. העובדה ששום פלשתינאי שגר באותן ערים "משוחררות" בגדה לא היה יכול לנוע יותר משלושה ק"מ בלי להיתקל בעמדה צבאית ישראלית ושכמעט מכל יישוב פלשתיני היה אפשר להבחין בהתנחלות ישראלית מתרחבת ומתקרבת, לא בילבלה את אמני יחסי הציבור של הרשות הפלשתינית. היא כן גרמה לזילות מעמדם בעיני הציבור שלהם.

אמנם ערפאת היה לנשיא המדינה הפלשתינית (הווירטואלית) - כפי שנכתב על טפסים רשמיים ופניות חגיגיות אליו, אך תושבי אותה "מדינה" היו תלויים בחותמות של המינהל האזרחי הישראלי על אישורי תנועה ורישום אוכלוסין, בקציני שב"כ רעבים-למידע ובחיילי צה"ל במחסומים, כדי לנהל את חייהם, לא פחות משהיו תלויים בפקידים הפלשתינאים ובשלל המנגנונים הביטחוניים של הרשות. השלטון הפלשתיני לא "רק" העלים הכנסות מאוצר הרשות - כלומר, מכלל הציבור הפלשתיני - וחילק משאבים תוך כדי טיפוח מקורבים והפקרת הרוב. הוא גם השחית את השפה כדי להתאים את מונחיה למציאות שהבטיח ולא הצליח לממש: סילוק השלטון הזר מהאדמות הפלשתיניות ומהחברה הפלשתינית.

רבים שיתפו פעולה עם ההונאה: נציגי המדינות התורמות, שליחי האו"ם, פעילי מחנה השלום הישראלי. סמלי ממלכתיות כמו בולים, שדה תעופה, מדים וכיבודים השכיחו את העיקר: שבלי ריבונות וסמכויות על השטח - כלומר, שליטה על אפשרויות הפיתוח וסיכויי ההתקדמות בעתיד - אין משמעות לאחריות הניהולית-אזרחית הפלשתינית על הפלשתינאים בגדה וברצועה. ליחסי הציבור של מדינת ישראל בחו"ל בהחלט היה נוח לטעון בעולם (ולשכנעו), שכבר אין כיבוש, כי ערפאת שולט ב- % 99 מהאוכלוסייה הפלשתינית.

עכשיו, ולא בפעם הראשונה, בא אריאל שרון ומלהטט גם הוא במונח "מדינה פלשתינית", תוך כדי הישענות על מתווה בוש. אולי הוא באמת חושב שאפשר לקרוא "מדינה" לאוסף מובלעות שלטוניות, שייתכן ויקושרו בכביש כדי שאפשר יהיה לדבר על רצף טריטוריאלי, ללא שליטה על גבולות ועל משאבי מים ובלי פינוי ההתנחלויות, כך שאלו ימשיכו לחצוץ ולהתרחב ולכפות עצמן על כל הנוף והמרחב בגדה וברצועה. אולי שרון אכן חושב שהפלשתינאים אינם זקוקים ליותר מכך, או שבלחץ המתקפות הצבאיות הישראליות הם יקבלו את הדין. אולי הוא מעוניין ליצור רושם של ויכוח בתוך תנועתו שלו. אולי הוא באמת כה מתוחכם, שהוא יודע ש"מדינה" מקוטעת כזאת היא פרויקט בלתי אפשרי, אך פניו נשואות לאמריקה, והוא משוכנע שג'ורג' בוש אינו מעמיק בקטנות.

אנשים שמים לב לכך ששרון מדבר על מדינה פלשתינית ולא לעובדה שזהו סירוס של מונח שאמור לשקף עקרונות של זכות להגדרה עצמית, שוויון בין העמים, ריבונות ועצמאות החלטה. וזהו האבסורד של חיינו הפוליטיים: דיבורים ריקים אלה הפכו את שרון ל"סמן שמאלי" בליכוד. כלומר, הגענו למצב שבו מי שאינו מטיף בגלוי או בעקיפין לגירוש הפלשתינאים מהארץ או להנצחת המשטר הצבאי עליהם, הוא "שמאלי".

כמו בשנות אוסלו, מרוב דיבורים על "מדינה" תישכח המהות ותקודש הקליפה. והרי המדינה היא האמצעי, הקליפה. המהות של הדרישה המקורית ל"שתי מדינות" היתה עצמאות לעם הפלשתיני. ויותר מכך: המהות היא יכולתה ורצונה של מדינת ישראל להשתחרר מטבעה-השני, לשלוט בפלשתינאים ובעתידם ולהמשיך להשתלט על כמה שיותר מאדמותיהם הפנויות. זהו טבע שני שיחבל בסיכויינו לחיות בשלום באזור. החשש הוא שהדיבורים הנמרצים של שרון "השמאלי" והוויכוח הנוקב, כביכול, שהוא מנהל עם חבריו למפלגה על "מדינה פלשתינית" יספקו לחברי מפלגת העבודה את התירוץ להסתנף שוב לממשלת אחדות לאומית ובכך לתת יד להארכת סכסוך הדמים עם הפלשתינאים. החשש הוא שדיבורים ריקים אלו יוצגו כ"אופק המדיני" שדורשים הפלשתינאים כתמורה להפסקת מעשי האיבה. ואז יהיה אפשר לטעון שהפלשתינאים שוב מחמיצים הזדמנות.





כפר רעות-סדאקה
מאמרים
פעולות למען שלום
דף בית - עברית
Home