קריאת הנאום מלמדת, שהצעות שרון לפלשתינאים קמצניות בהשוואה לעמדות שהציג ערב הבחירות הקודמות. אז הציע הסדר ביניים עם מדינה פלשתינית ב- % 42 מהגדה המערבית, והפעם הוא מנכה מהשטח הזה "אזורי ביטחון חיוניים". אז הסתפק בהפסקת הטרור כתנאי למו"מ, ועכשיו נדרשת גם "מנהיגות פלשתינית חדשה, אחראית ונקייה משחיתות" ורפורמה ביטחונית, מינהלית, חינוכית, תרבותית ומשפטית עמוקה. אז ועתה התנגד לפינוי התנחלויות בשלב הביניים, רק ניסוחיו התערפלו יותר.

הפער בין העמדות מובן. ב- 2001 חתר שרון להתנער מתדמיתו הישנה, להתחבב על הנשיא בוש ולהשליך לפח את תוכניות ברק וקלינטון לפינוי השטחים. מחשש שייכשל, נזהר מפירוט עמדותיו. הוא הצליח מעל למשוער: בוש אימץ את תוכנית השלבים של שרון, התנער מיאסר ערפאת והסכים לכיבוש הגדה המערבית. עם ההישגים גדלו הביטחון העצמי והתיאבון. כמועמד לניצחון בבחירות ב- 2003, ראש הממשלה אינו חושש עוד מהצגת עמדותיו. אך אסור לטעות בהן. הצעתו איננה תוכנית שלום, אלא הכתבת תנאי מנצחים לפלשתינאים, העומדים או-טו-טו לפני תבוסה, לדברי מקהלת הרקע של שרון בצמרת הביטחונית.

שרון מרבה לספר על קרבתו לדוד בן גוריון. אבל המודל האמיתי שלו הוא גולדה מאיר. כמוהו היתה פופולרית: שום פוליטיקאי אחר לא הוביל את מפלגתו לניצחונות שהשיגה בבחירות לכנסת. כמוהו נהגה בשריה כבבובות וליהקה לצדה את ראשי הצבא. כמו שרון, גולדה ניהלה הידברות עקרה עם ארה"ב על התנאים לפתיחת המו"מ עם הערבים, ובפועל העמיקה את האחיזה בשטחים. בעזרת "הידיד בבית הלבן" סיכלה את יוזמת השלום של מחלקת המדינה, "תוכנית רוג'רס" - האמא של כל התוכניות ומפות הדרכים האמריקאיות.

בארכיון "הארץ" יש לא מעט מאמרי התפעלות ממסעות הניצחון של גולדה לבית הלבן של ריצ'רד ניקסון. אז, בחודשים שלפני המחדל הנורא ומלחמת יום הכיפורים, היא הצליחה לדחות את התהליך המדיני "עד אחרי הבחירות" ולקבל מהנשיא סיוע כלכלי וטפיחת עידוד לקמפיין שלה, אחרי שעזרה לו עם הקולות והתורמים היהודים. גם אז האמינו בקהילת המודיעין ובצמרת הצבאית שהערבים חלשים, ותיארו את ישראל כמוצב הקדמי של אמריקה. מביך לראות, כמה מעט השתנה מ- 1973; רק ערפאת נראה צעיר יותר בתמונות מאותם ימים.

מקורבו של ראש הממשלה, בעל הטור האמריקאי ויליאם ספאייר, כתב לא כבר, שלימור לבנת היא "גולדה מאיר הבאה", אך הוא טעה: את התפקיד הזה ממלא כבר שרון. גולדה ושרון באו מרקע שונה, וגם לא הסתדרו ביניהם, אך שניהם הגיעו לשלטון בגיל מתקדם ועם מסקנות דומות: חרדה מפני כל פשרה עם הערבים ואמונה, שדי בהבנה עם ארה"ב כדי להימנע מוויתורים, לזכות בבחירות וליהנות מתמיכה ציבורית. ולפחות במקרה אחד, זה הסתיים באסון לאומי.