הממשל בוושינגטון מודאג מהאפשרות ששרון יזדקק למלחמה מקומית, שתסיט את תשומת הלב הציבורית מהשחיתות שנחשפה בליכוד, וחושש מהתערבות ישראלית במלחמה בעיראק בסוף השבוע ישבו נציגי הקווארטט, הגוף המייצג את העולם בנושא הישראלי-פלסטיני, בלשכתו של נשיא ארה"ב, והציגו בפניו את סיכומי הפורום באשר לעתיד המזרח התיכון, ובייחוד את דחיפותה ותקפותה של מפת הדרכים שבוש עצמו שירטט. ההודעה המשותפת שיצאה משם לא הציגה את המפה המלאה, התנתה את יישומה בביצועים של שני הצדדים, גינתה את הטרור שבוצע בידי "פלסטינים קיצונים" (לא ערפאת או הרשות) והביעה את צערה על הרג אזרחים פלסטינים חפים מפשע בידי צה"ל, כשהפורום דורש לדקדק בפקודות שניתנות לחיילים הישראלים. הנשיא דיבר על מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל כעל חזון, ושר החוץ הדני, נציג אירופה בקווארטט, אמר לבוש שחזון זה דבר יפה, אבל "אנחנו כאן כדי לסלול את הדרך להגשמתו". אחר כך הוחלפו אמירות נינוחות על המצב, אבל מאחורי האווירה הנינוחה התחולל קרס.

הסיכום היה פשרה: הסכמה אמריקנית עקרונית למימוש חלוקת ארץ ישראל בין ישראל לפלסטין בגבולות 67' פלוס-מינוס, תמורת הסכמה אירופית לדחיית תאריך המימוש של המפה עד לאחר המלחמה בעיראק. בהמשך גיבה הנשיא האמריקני את הדחייה לטובת מדיניות שרון, והבהיר כי יהיה מוכן לתמוך בפרסום מלא של המפה רק אחרי הבחירות. "מדינת ישראל" אמר בוש, "עדיין אינה מוכנה" (כלומר: ממשלת ישראל הנוכחית לא מוכנה). מחיר ה"הכנה" הזו אגב, הוא עוד כמה מאות הרוגים, והרס התשתית החברתית והלאומית.

בישראל אומרים שהלחץ האמריקני על הקווארטט לדחיית פרסום מפת הדרכים נובע מן "היחסים המיוחדים" בין שרון לבוש. כאן יש להבהיר לקורא הישראלי השטוף בתקשורת מפרגנת, כי אין ליחסים המיוחדים האלה ולידידות של ממש ולא כלום. אין כאן אפילו אינטרס משותף. יכול להיות שבוש ג'וניור מתפעל מהבולדוזריות האלימה של שרון, אבל ידידות? מה שקורה בין השניים, כלומר בין ישראל לארה"ב, הוא מאזן אימה. שרון מאיים לטרפד את המאמץ המלחמתי האמריקני על-ידי מעורבות ישראלית במלחמה בעיראק. הידיעה המנחמת על הגעת חיילים אמריקנים וסוללות טילים נועדה יותר לבלום את שרון מאשר להגן על ישראל. זהו איתות לציבור הישראלי שארה"ב עוזרת, ולכן אין לממשלה סיבה להתערב במלחמה.

את הממשל בוושינגטון מדאיגה האפשרות ששרון יזדקק למלחמה מקומית, שתסיט את תשומת הלב הציבורית מהשחיתות שנחשפה בליכוד. האמריקנים יודעים היטב כי בלשכת ראש הממשלה יושב אדם שלא יהסס להפיל את עמודי הבית על יושביו. יש אמנם הסכמות אישיות (אמיתיות) בין בוש לשרון על הצורך בשימוש בכוח נגד הרעים, אבל צריך להבדיל בין מחוות אישיות לבין אינטרסים של מדינות. ובייחוד צריך להבחין בין מדיניות של מעצמה, שפעולותיה מכוונות בסופו של דבר נגד מדינות נותנות חסות לטרור כמו עיראק, לבין מדינה שמנהלת מאבק מול עם שנוקט בדרכי טרור כדי להרחיב את הטריטוריה שלו ולהגיע לעצמאות.

בינתיים אנחנו נלחמים בעיראק. כלומר מפחידים את הציבור המבוהל ממילא כדי שידבוק בממשלה לוחמנית. הכותרות מבשרות מדי יום על המלחמה שתפרוץ מחר, כאשר בפועל עדיין אין לבוש אופציה לפתיחת מלחמה קרקעית כוללת, ולהסרת איומו של סדאם חוסיין על האזור. האמריקנים אכן "נחושים" להילחם, ויש סיכוי לא רע שיבודדו את בצרה בדרום ואת החבלים הכורדיים בצפון, אבל הדרך לקרב על בגדד וסביבתה עדיין רחוקה. כל זמן שהפקחים מסתובבים שם – ויש להם מאות אתרים לבדוק - לא ייכנסו כוחות רגליים לבגדד. עד אז, משרתות רוחות המלחמה את הממשל המיליטנטי בארה"ב ואת הממשלה המושחתת בישראל.