הימין הישראלי תפס אמריקה. ממשל בוש הוא עכשיו המחסום הגבוה ביותר בפני התקדמות - הבה נאמר, אפילו ניסיון להתקדם - לקראת חידוש איזשהו מגע עם הפלשתינאים. במקום מתווה קלינטון יש עכשיו מתלה בוש: הוו שעליו נתלים בנחת שרון והימין במלאכת החסימה של כל תזוזה החוצה ממבוי לאומי סתום. אפילו שרון יצטרך להודות בקשר האמיץ בין הקיפאון המדיני לבין מעיכת המשק והחברה. האבסורד הגדול הוא לכן שארה"ב, אבירת הסיוע לישראל, מעכבת את שיפור הכלכלה המקומית המידרדרת.

אמרנו שמדובר לפחות בניסיון לקדם מו"מ כי הרי השתלטה בארץ אותה טענה נחרצת שאין עם מי לדבר. אבל בצד ההנחה המתמדת בעניין עיקשותו הפתולוגית של ערפאת, כל שאר הסימנים מלמדים ששרון לא חולם לזוז לעבר ניסיון כלשהו להידברות. בכנס הרצליה של המרכז הבינתחומי לפני שבועיים, מופע ביטחוניסטי שהילך אימים על שומעיו, הציג שרון לא מתווה ולא מתלה אלא את עמוד התלייה של "חזון בוש". הוא נאלץ לאמץ אותו שוב, אך העמיד לכינונה של מדינה פלשתינית תנאים שנשמעו בערך כמו הצעה של הסרבים לבוסנים. ארה"ב מצדה לא הזדרזה לתקן. בוש הרגיע השבוע את מי שמכונים מנהיגי יהדות אמריקה שאל להם, תומכי ימין מובהקים, להתייחס "לקולות אחרים" בממשל בעניין "מפת הדרכים" למימוש תוכניתו.

הקולות הללו, בעיקר במחלקת המדינה, מאזכרים את לוח הזמנים של חזון הנשיא - מדינה זמנית עד סוף השנה הבאה והסכם קבע כעבור שנתיים. בוש משתיק אותם. לפלצותם של הקולות האחרים מינה השבוע את אליוט אברהמס, אידיאולוג ימין יהודי, כראש מחלקת המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. הוא דחה את בקשת "הקולות" בממשלו לפרסם את מפת הדרכים הרשמית. בוש ניער מעל כתפו גם פנייה כזאת של נשיא צרפת בשם רוב ה"קוורטט" הבינלאומי (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם, רוסיה). ז'אק שיראק, כמו שאר ראשי הרביעייה האירופים, לא פנה סתם: בוש מארח את שרי החוץ שלהם מחרתיים והם רצו לדבר תכלית. לאותה תכלית, טוני בלייר מתכוון להזמין אליו אישים פלשתיניים ואת מנהיגי ירדן, מצרים וסעודיה לאחר שנשך את לשונו ואירח בכבוד גדול את מנהיג סוריה.

המגעים האלה משעממים את הראש הישראלי יותר מחקירת קשרים בין מועמדי ליכוד לכנסת לבין המאפיה. הם מסעירים את הנפש המקומית פחות מאשר השמצות מירושלים על טיבה הקלוקל של המעורבות האירופית בסכסוך. את מי מעניינת כאן מועצת השרים של האיחוד האירופי שהתכנסה בסוף השבוע שעבר בקופנהאגן? ירושלים כינתה את המסמך שלהם "רשלני ומביש" כי לא הדגיש די הצורך את הטרור הפלשתיני. ולכן גם לא נופלת שערה מראש הליכוד בסקרים - שערו אולי צימח עוד יותר - כששרון עושה הכל לכווץ, לסרס ולשבש כל נוסחה שתוכל, חס ושלום, לקדם חידוש המו"מ, או אפילו רק לנסות.

מולו חידדה העבודה השבוע את המצע המדיני שלה. לפי שעה, מצנע עומד בדיבורו הפוליטי. אך מלבד מרצ+ביילין אין עוד מפלגה יהודית שאפשר למנות אותה כשותפה לזירוז מהלך מדיני. כל העניין עומד על ברית שרון-בוש נגד מו"מ לפני שיבוא קץ מוחלט לאלימות. מצנע מוביל את העבודה להתנגדות לתנאי הזה הממית כמובן באבו כל סיכוי להידברות. אך ציר ירושלים-ואשינגטון ממשיך לאמץ אותו - ושיתהפך כל העולם. זאת תרומה הרסנית של הממשל האמריקאי. הגענו אתו לימים שבעניין הקריטי של הסדר לא היו כמותם להזנחה עם שום ממשל קודם. שרון מבסוט. מפטריוטים ישראלים אחרים ראוי על כך הממשל הזה רק לגינוי.