מתקפת האיסלאם הפונדמנטליסטי על ישראל ועל ארצות הברית היא למעשה מתקפה על היהדות והנצרות. הגדרת ארצות הברית כ"שטן הגדול" וישראל כ"שטן הקטן" משקפת את ההבדל בחומרת העימות הדתי בין האיסלאם לבין שתי הדתות יותר מאשר את ההבדל בגודלם של שני "האויבים". אין ספק שהנצרות היא יריבה רוחנית ורעיונית קשה יותר לאיסלאם מאשר היהדות, גם אם כיום האיסלאם הפונדמנטליסטי, שנציגו המובהק הוא ארגון אל-קאעדה, ממקד את הזעם הערבי בישראל. מכל מקום, הטרור האיסלאמי מאלץ הן את הנצרות והן את היהדות לשנות את סדרי העדיפויות בעימות הבין-דתי ולהתמקד בקודקוד המוסלמי במשולש הדתות המונותאיסטיות העיקריות.

מגמה זו ממריצה את השינויים ביחסה של הנצרות כלפי היהדות וישראל, שהחלו כבר במחצית השנייה של המאה העשרים. לפני ארבעים שנה הסירה הכנסייה הקתולית את אשמת רצח ישו מהעם היהודי והכירה בלגיטימיות של הדת היהודית (שהיתה תמיד היריב התיאולוגי העיקרי של הנצרות). הוותיקן קשר קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אשר לפי התורה הנוצרית הישנה כלל לא היתה צריכה להתקיים.

בעשורים שחלפו מאז אותה תקופה היחסים בין שתי הדתות הולכים ומשתפרים, כאשר מפעם לפעם יש ירידות הנובעות ממחלוקות רעיוניות ופוליטיות. הכיתות הפרוטסטנטיות הפונדמנטליסטיות, בעיקר באמריקה, נהפכו לתומכות הבולטות של ישראל בעולם הנוצרי. לאור תמיכה זו, רוב המנהיגים היהודים מתעלמים מהסיבות התיאולוגיות שבגללן צריך, לדעת כיתות אלה, לזרז את קיבוץ פזורות ישראל בארץ הקודש.

במשולש הנוצרי-המוסלמי-היהודי מתרחשות בתקופה האחרונה התפתחויות מעניינות. האיסלאם נהפך בשנים האחרונות לגורם האנטישמי העיקרי בעולם. גם אם ממשלות ערביות אחדות משלמות לעתים מס שפתיים ל"תור הזהב" המוסלמי-היהודי של ימי הביניים, למעשה רובן מעודדות את ההסתה האנטישמית, ולעתים אף אלימות נגד יהודים. אין מדובר רק במשטרים הפונדמנטליסטיים: גם מדינות הרואות בעצמן נאורות, כמו מצרים, מצטרפות אל ההסתה נגד היהודים.

זירת העימות הנוצרית-המוסלמית העיקרית היא כעת אפריקה. בסודאן, ניגריה ומדינות אחרות שבהן יש רוב מוסלמי (בכל המדינה או באזורים מסוימים שלה) נתונים הנוצרים לרדיפות, לעתים רצחניות. מקובל לחשוב שבמאבק על הנפשות ידם של המוסלמים על העליונה, אך לדברי מקורות נוצריים (לרוב קתוליים), בארצות רבות נבלמה התקדמות האיסלאם ויש אף ארצות שבהן מספר האנשים המשתייכים לכנסיות נוצריות גדל במהירות. בלימת התקדמות האיסלאם באפריקה עשויה להשפיע לטובה על יחס הנוצרים באפריקה כלפי ישראל, כאשר באזורים המעורבים יתחזק שוב הרצון להיעזר ביועצים ומדריכים ישראלים.

אף על פי שהעימות עם האיסלאם ממשיך להטריד את הכנסייה הקתולית, הכנסייה מעדיפה לתאר את המצב כ"בעיות בדיאלוג". סוכנות הידיעות הקתולית ברומא, "זניט", פירסמה בשבוע שעבר ראיון עם האב מוריס בורמנס, מומחה הוותיקן לאיסלאם ששירת 20 שנה כמיסיונר בארצות ערב. בורמנס הודה שהדו-שיח בין האיסלאם לנצרות "לא נחשב נקודה חזקה" וכי יש בו "עוד יותר מכשולים מאז מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר", והוסיף ש"בכל מקום אנו עדים לכך שביחסים אלה הפוליטי גובר על הדתי". במלים אחרות, הגורם לטרור הוא לא הקיצוניות הדתית המוסלמית.

במקביל שוקד הוותיקן גם על טיפוח דימוי חיובי של היחסים עם היהודים. לפני כשבועיים, בנאום לרגל 40 שנה ל"מועצת הוותיקן השנייה" (שבה הוסרה אשמת היהודים ברצח ישו), הכריז הקרדינל וולטר קספר, הממונה על יחסי הכנסייה עם היהודים, כי "הכנסייה מחויבת עתה, יותר מאי פעם, לשיפור היחסים עם היהודים... אחרי אלפיים שנות יריבות, קתולים ויהודים עדיין יכולים לחלוק זה על זה, אבל עושים זאת כאחים".

אולם יש לפחות שלושה מכשולים רציניים העומדים בפני שיפור נוסף ביחסים בין היהודים לוותיקן. המכשול הראשון הוא יחסה של הכנסייה אל האפיפיור פיוס ה- 12 והתנהגותו בתקופת השואה. הכנסייה, ובעיקר האפיפיור הנוכחי יוחנן פאולוס השני, לא ויתרו על רצונם להכריז על פיוס ה- 12 כקדוש. ספרים המוכיחים כי פיוס ה- 12 היה אוהד של גרמניה הנאצית ונמנע מלסייע בהצלת יהודי אירופה, ממשיכים להופיע. היסטוריונים קתולים מפרסמים ספרים ומאמרים הסותרים את הטענות האלה, אך הם לא מצליחים לשכנע את עמיתיהם - היהודים והלא-יהודים.

ההתקפה האחרונה על פיוס ה- 12 היא ספרו של ההיסטוריון האמריקאי דניאל גולדהאגן, שספרו הקודם, אשר טען שהעם הגרמני כולו היה "תליינם מרצון" של היהודים בשואה, עורר לפני חמש שנים סערה. בספרו החדש, "מה היה עושה ישו - פיוס ה- 12, הכנסייה הקתולית והשואה", גולדהאגן מרחיק לכת וטוען שפיוס ה- 12 היה "אנטישמי פעיל" ומתאר אותו כ"משתף פעולה עם הנאצים". אישים יהודים שאינם חסידי הכנסייה, בהם בכירים ב"ועד היהודי האמריקאי" ובקונגרס היהודי העולמי, כבר הביעו הסתייגות מהנימה הקיצונית של גולדהאגן.

סיבה שנייה למתח מסוים בין היהודים לכנסייה היא ההאשמה שהוותיקן מנסה לבצע "דה-יודאיזציה" של השואה - להופכה לסמל אוניוורסלי של הרוע ולערער את ייחודיותה של השמדת היהודים. המחלוקת נעשתה פומבית בעקבות המריבה על הצבת צלב ענק מול שערי מחנה אושוויץ ובעקבות ההכרזה על צעירה יהודייה שהתנצרה, ולאחר מכן הוצאה מהמנזר שבו היתה ונרצחה על ידי הגרמנים, כקדושה של הכנסייה. המתיחות מתחדשת כל אימת שהוותיקן מדגיש את זכרם של קורבנות שואה יהודים שהתנצרו לפני מותם.

סיבה שלישית למתח בין הכנסייה ליהודים, שהביטוי שלה הוא פחות כללי, היא האנטישמיות הדתית בדרגים המקומיים של הכמורה הקתולית, במיוחד בפולין ולעתים במדינות אמריקה הלטינית. הסרת אשמת "רצח האל" (צליבת ישו) מהיהודים עדיין לא חדרה למקומות אלה.

הדאגה מפני הנסיגה ביחס הכנסייה כלפי היהודים מחמירה בשל ההרעה במצב בריאותו של האפיפיור הנוכחי, יוחנן פאולוס השני, שתרם אולי יותר מכל קודמיו לשיפור היחסים בין שתי הדתות. באחרונה נשמעות שמועות שהאפיפיור עשוי להתפטר מכהונתו, ויודעי דבר מעריכים שהאפיפיור הבא יהיה קרדינל איטלקי בעל דעות שמרניות (ולא "מישהו מבחוץ"). אדם כזה, כך חוששים, לא יתאמץ במיוחד לקרב בין יהודים לקתולים, בעיקר בתקופה שבה הכנסייה תתמקד ביחסיה עם העולם המוסלמי.