הם מפ-חי-דים
מאת יואל מרקוס
הארץ, 24.12.2002
רואים את הכותרות הגדולות באדום ונעשה שחור בעיניים. המלחמה בעיראק עוד לא החלה, אך מפלס החרדה של הציבור עולה על גדותיו. ואיך אפשר שלא, עם אוסף כותרות כאלה: "ישראלים רבים יעזבו לחו"ל במתקפה", "ארה"ב תרמוז לישראל על מועד המתקפה כדי לאפשר דחיית בחירות". "ב- 15 בינואר תיכנס ישראל לכוננות גבוהה". "שוקלים חיסון כל האוכולוסייה נגד אבעבועות", "שגרירות ארה"ב עוברת לאילת", "איום המוות השחור", "ארה"ב תתקוף וסדאם עלול להוציא כעסו על ישראל", "אמצעי השיגור של נגיף האבעבועות: מל"ט, טייס מתאבד, מטוסי אימון ואפילו דאונים".
הידיעות המפחידות האלה לא נולדות מעצמן. הם זולפות מלמעלה, מצמרת השלטון. הציניקנים יאמרו, שהמלחמה בינתיים היא על הרייטינג. הפחדה פיסית משכיחה כותרות על שחיתות בליכוד. פינקלשטיין מן הסתם משפשף ידיים. איום בטילים יטשטש את ההשתלטות המאפיוזית על סיעת הליכוד בכנסת, ואיום בטיל כימי ישכיח אפילו את עמרי. הציניקנים יוסיפו, שהכל מתחיל ונגמר בכסת"ח של המנהיגות. עדיף לחזות את התסריט הכי גרוע ולהתבדות. לקח מלחמת יום כיפורים, שבה קרה ההיפך, רודף את מקבלי ההחלטות. ובינתיים הם מכניסים את הציבור לפאניקה.
המנטרה, שלפיה אם נותקף על ידי עיראק - נתקיף, נועדה במקור לשכנע את ארה"ב להעניק לישראל מטרייה נגד מתקפה עיראקית. מכיוון שזאת ניתנה בצורת מחויבות אישית של בוש לא ברור למה צריך לחזור שוב ושוב על האיום המצ'ואיסטי, שגם מרגיז את הממשל וגם יוצר את הרושם שאנו שותפים למלחמה שארה"ב לא רוצה אותנו בה.
שרון דרש משריו להפסיק לאיים, אך הוא עצמו המשיך להזהיר חדשות לבקרים את עיראק ויצר רושם שאנו נדחפים בכוח למלחמה לא לנו. גם שריו לא התגברו על היצר לתאר באופן ציורי מה עיראק רוצה לעולל לנו ואיך אנחנו נגיב. זוהי כותרת טובה לכל עת.
אך הפאניקה ניזונה גם מהמסרים הכפולים של ההנהגה. מצד אחד אומרים לנו אל תפחדו, אנו ערוכים. ראש אמ"ן אומר שאין נוכחות טילים במערב עיראק וגם לא תהיה, ואילו הרמטכ"ל אומר כי האיום העיראקי לא מדיד שינה מעיניו כי הסיכויים שלא נותקף טובים. מצד שני מאיימים ראשי הביטחון, שאם נותקף נתקיף. אם אנו כל כך מוכנים, למה הקודקודים לא מקרינים יותר ביטחון? זו הדרך לנהל משבר?
לגופו של עניין, יש הבדלים משמעותיים בין מלחמת המפרץ שהיתה ממוקדת בשחרור כוויית לבין המלחמה שנועדה למגר את סדאם. ראשית, איומיו אז "לשרוף את ישראל" נועדו לחלץ ממנה תגובה שתפרק את הקואליציה הערבית. עתה יש לסדאם דווקא עניין לשמור על הקואליציה המסתייגת מהמתקפה: הרוסים, הסינים, רוב מדינות אירופה וערב, שבשלב כלשהו עשויים להצילו.
אם אחרי שסדאם שיכנע אותם שאין לו נשק להשמדה המונית הוא ישלוף אותו פתאום נגדנו, הוא יאבד את כל העולם. מכאן, שהסכנה שיפגע בנו הרבה פחות סבירה. שנית, ישראל ערוכה יותר מאז מלחמת המפרץ בעוד שעוצמתה של עיראק נפגעה. טיליה מפורקים ומוסתרים, ואין לה מרעומים לפיצוץ טילים כימיים באוויר. מערב עיראק, אזור השיגור, יהיה בשליטת האמריקאים. המעט שיוכל סדאם לשגר ייורט בחץ ובפטריוט. מטוסים יתגלו על המכ"ם מבעוד מועד ויחוסלו במרחק בטוח מישראל. וברקע קיימת אזהרת ארה"ב, שתגיב בנשק גרעיני אם סדאם ישתמש בנשק כימי נגדה ונגד בעלי בריתה. מקובלת דעת המומחים, שלפיה אם סדאם יחוש שקצו קרב, הוא יורה לשגר "כל מה שיש לו". השאלה היא, אם הגנרלים שלו ימלאו אז את הוראותיו.
ב- 91' שיגרה עיראק 39 סקאדים לישראל. כתריסר אנשים מתו מהתקפי לב, איש לא נהרג מהטילים. עתה, כשאנו ערוכים יותר טוב וסכנת המתקפה היא בסבירות נמוכה, עלינו להישמר מכך שדברני השלטון לא יפ-חי-דו אותנו למוות.
כפר רעות-סדאקה
מאמרים
פעולות למען שלום
דף בית - עברית
Home