לחזון הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון, כפי שקרא אותו מהנייר שר החוץ האמריקאי קולין פאואל, יש בעיה קטנה: לא צורף אליו פנקס צ'קים. "העתקה של תהליכים גלובליים, בין אם הם כלכליים ובין אם הם תרבותיים, עולה כסף, הרבה כסף", אומר אינטלקטואל מצרי, שפירסם עשרות מאמרים על העדר הדמוקרטיה במדינות ערב. "אינני מתכוון רק לאותם מענקים שנמסרים לארגונים לא ממשלתיים שמקיימים קורסים בדמוקרטיה, או לארגוני זכויות אדם שמבקשים רק לפקח על הפן הזה של הדמוקרטיה; אני מתכוון לשינוי יסודי של התשתית שעליה מונח הקשר בין אזרחים לשלטון במדינות ערב. למשל, האם אפשר לשתף את אזרחי סעודיה בניהול ענייניהם ובקבלת החלטות על גורלם, כמנהגה של דמוקרטיה, כאשר הם אינם משלמים מסים?"

הוויכוח בשאלה אם בכלל תיתכן דמוקרטיה במדינות איסלאמיות, שבהן מקור הסמכות של השלטון הוא האל או נציגיו עלי אדמות, אנשי הדת, הוא עתיק יומין ונדרשו לו זרחנים לדורותיהם כמו גם אינטלקטואלים מוסלמים. התביעה להפריד את הדת מהמדינה כתנאי יסודי לכינונה של דמוקרטיה במדינות איסלאמיות היא חלק בלתי נפרד מן השיח על טיב השלטון בהן. אבל גם בלי להיכנס לוויכוח רעיוני, "האם מישהו חושב שאפשר להתחיל בתהליכים דמוקרטיים כאשר השלטון מחזיק במונופול על הכלכלה ועל החינוך? האם אפשר לתאר מצב ששליטי מדינות ערב יוותרו על שני המונופולים הללו ויניחו למהלכים עולמיים לנהל את ענייני המדינה?" תמה האינטלקטואל המצרי.

מצרים, שבה מתנהל השיח הציבורי המפותח ביותר מבין מדינות ערב בין תומכי הגלובליזציה למתנגדיה, מעמידה אתגר קשה במיוחד בפני תומכי התהליכים הגלובליים ובהם תהליכי הדמוקרטיזציה. כך למשל, זה שנים מתנהל בה ויכוח פומבי בשאלת ההפרטה של חברות ממשלתיות, שבאמצעותה אפשר יהיה לפתות משקיעים זרים להיכנס אל השוק המצרי. "הגענו למצב שבו למדינה לא תהיה ברירה אלא לפתוח את שעריה ולו רק משום העובדה שבקרוב לא יהיה לממשלה כסף לשלם עבור השירותים שהיא צריכה לתת לאזרחים כדי שאלה ימשיכו להיות נאמנים לה", אומר כלכלן ומרצה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. הבעיה היא שגם כאשר לממשלה יש כסף והיא "נותנת" אותו לאזרחיה, להם אין את האפשרויות הכלכליות ליהנות ממנו.

מחקר שביצע ד"ר לוטף אללה אימאם סאלח מהמכון לתכנון לאומי במצרים מצביע על כך שמצרים תהיה זקוקה בשנים הקרובות לכ- 750 אלף יחידות דיור בשנה, מהן כ- 450 אלף יחידות עבור הזוגות הצעירים מיעוטי היכולת. בה בעת מצויות בשוק המצרי יותר ממיליון וחצי יחידות דיור ריקות, שאיש

אינו יכול לרוכשן בגלל עלותן. אמנם קיימות משכנתאות לנזקקים, אבל הריבית הגבוהה של % 8 בשנה הופכת את התשלומים החודשיים לבלתי אפשריים

עבור מי שמרוויח שכר ממוצע של כ- 600 - 500 לירות מצריות לחודש.

בינתיים ממשיכה אוכלוסייתה של מצרים לגדול בקצב מאיים. בין השנים 1981 ל- 2001 גדל מספר האזרחים ב- 24 מיליון נפש והגיל הממוצע ירד, כש- % 40 מהאוכלוסייה הם בני פחות מ- 15. "להתפתחות הזאת יש משמעות מסוכנת במדינה שבה מקורות המחיה מוגבלים ובלתי מפותחים. פירושו של דבר שיותר ויותר אזרחים מצרים סמוכים אל שולחן משפחותיהם, ובהעדר מקומות עבודה חדשים או אופק כלכלי יבנו הצעירים הללו עוד נדבך בגוש המובטלים", אומר איש מחקר ממכון אל-אהרם. "כמות כזאת של צעירים ובהם ילדים קטנים ותינוקות מחייבת הרחבה משמעותית של שירותי המדינה: בניית מרפאות ותחנות לטיפול בתינוקות, הכשרת רופאים, בניית בתי ספר וגני ילדים, הרחבת רשתות החשמל, המים והביוב ועוד ועוד. וכשאין מי שישלם את החשבון, מתפתחת חברה מפגרת". כך למשל מגיע שיעור הבערות במצרים ל- % 38 ובקרב הנשים ליותר מ- % 51. למרות המאמצים לשתף נשים בשוק העבודה, לא עולה חלקן על % 22.

גורמים רשמיים במצרים מצביעים על ירידה בשיעור הילודה ועל הצלחה גדולה יותר בחינוך לשימוש באמצעי מניעה. מנגד, השיפור בשירותי הרפואה הגדיל את תוחלת החיים, שעומדת עתה על 64 שנים לגבר ו- 67 שנים לאשה. התוצאה היא שלמרות הירידה בשיעור הילודה, אין שינוי של ממש בשיעור הגבוה של גידול האוכלוסייה.

בדיונים ציבוריים מועלות אמנם הצעות מגוונות לטיפול בבעיית הגידול הטבעי, כמו למשל פטור ממסים לאב משפחה שיסתפק במספר ילדים "מסוים" - איש אינו מעז לומר מהו המספר המסוים הזה, אבל מוצע שילדים נוספים שייוולדו, מעבר למספר "המסוים", לא יזכו לחינוך חינם. כמו כן, פקידים שיביאו לעולם רק ילד אחד במשך עשר שנות נישואיהם הראשונות יזכו לתוספת דרגה, ועצמאים שיעמדו באותו תנאי - יזכו למענק ממשלתי. הדרכה ציבורית אגב שימוש בתקשורת היא אפשרות תיאורטית נוספת שנשקלת. כך למשל, דורשים מן האימאמים במסגדים להדריך משפחות באמצעות הדרשה השבועית, הכשרה של נשים מדריכות באזור הכפרי, הכללת תוכניות לימוד בנושאי תכנון המשפחה בבתי הספר, ולא פחות חשוב, בניית בסיס נתונים אחד למדינה, שיהיה אמין ונגיש ויאפשר פיקוח ומעקב אחר התפתחות המגמות באוכלוסייה. כל אלה נותרו בינתיים על הנייר ומשמשים את דוברי המשרדים הממשלתיים כהוכחה לכך, שלפחות קיימת חשיבה בנושא.

בשנת 1998 הצהיר הנשיא חוסני מובארק כי מצרים נמצאת במרוץ נגד הזמן וכי יש לשלוט על גידול האוכלוסייה כהכרח יסודי. אבל רק השנה תורגמה אזהרתו של מובארק לתוכנית פעולה, שבינתיים איננה יותר מהצהרת כוונות. גם הצהרותיהם של שרי הממשלה, שמספרים על סכום של ארבעה מיליארד לירות מצריות (ל- 15 שנים) שהוקצה למטרה זו, אינן משכנעות. השאיפה שבשנת2017 יהיה מספר תושבי מצרים "רק" 86 מיליון בני אדם, במקום 96 מיליון לפי הקצב הנוכחי, נחשבת לבלתי ריאלית.

לקצב גידול כזה יש משמעות כספית אדירה. ד"ר חוסיין עבד אל-עזיז, שמפקח על פרויקט מדיניות האוכלוסייה אשר נהנה מתמיכה מהממשל האמריקאי, קובע כי אם יימשך קצב הגידול הזה, תזדקק מצרים לכ- 500 אלף מקומות עבודה חדשים בכל שנה, ובהערכה שמרנית - להקצאה של יותר מ- 10 מיליארד לירות מצריות רק למטרה הזאת.

מול התוכניות הללו עומדים שני בלמים רציניים: לממשלת מצרים אין תקציבים כאלה, ולאנשי הדת אין יכולת או רצון להתמודד עם השאלות החברתיות. שר הבריאות מוחמד עוד תאג' א-דין, שמשרדו ממונה גם על תכנון האוכלוסייה, אמר בראיון לשבועון המצרי "אח'ר סאעה" כי משרדו כבר הכשיר יותר מ- 550 אנשי דת כך שיוכלו להדריך את קהל מאזיניהם במסגדים כיצד לתכנן את המשפחה. לפי הנתונים שמפרסם "המרכז הממשלתי למידע ולתמיכה בקבלת החלטות" היו במצרים 60,471 מסגדים בשנת 1998. ההערכה היא שהמספר האמיתי גבוה הרבה יותר ומגיע כיום ליותר מ- 90 אלף מסגדים, משום שמסגדים רבים הם פרטיים ואינם רשומים במיניסטריון הווקף. מכאן אפשר להעריך מה יכולתם של 550 אנשי דת להשפיע על תודעת ציבור המאמינים.

מה לכל אלה ולתהליכי הדמוקרטיזציה? "התשובה היא חינוך", אומר החוקר ממכון אל-אהרם, "דמוקרטיה איננה יכולה להישאר במסגרת של אליטות או להתכווץ אל תוך מרחב השיח שבין אינטלקטואלים ובין הממשלה. אזרחים צריכים להבין מהי דמוקרטיה, מישהו צריך להסביר להם מהן זכויותיהם, מהן חובות הממשלה, כיצד הם יכולים להשפיע. גם אם נניח שהממשלה תאמץ את יסודות הדמוקרטיה המערבית וגם אם נצליח להפריד את הדת מהמדינה - שני תנאים דמיוניים במציאות העכשווית - עדיין נותרה בעינה בעיית החינוך לדמוקרטיה, שרק היא לבדה תדרוש סכומי עתק כדי שתוכל להגיע לכל כפר ובית אב. האם יש מישהו שמוכן לשלם עבור כל אלה?" הנתון הרשמי שלפיו החינוך במצרים זוכה להקצאה תקציבית בסדר גודל של % 4 - % 5 מהתוצר הלאומי אינו יכול להתמודד עם הגידול הטבעי של מספר התלמידים, שמתווספים מדי שנה למערכת.