בתים חצי-הרוסים, בני מאות שנים, שכיות חמדה ארכיטקטוניות שהפלשתינאים לא הצליחו לשפץ ולשמר כי אין להם שליטה אזרחית בעיר העתיקה, ייהרסו. מן הסתם גם בניינים עתיקים פחות ייהרסו ויינטשו. אך זה מידע שמתאייד מהר במדינה שעסוקה בקבורת הנרצחים בפיגועי טרור, ובבחירות מוקדמות במפלגות מימין ומשמאל. המשך מימוש תוכניות ההתיישבות בשטחים הכבושים, של ראש הממשלה אריאל שרון וצבאו הנאמן המתנחלים הרי אינו בגדר "חדשות". גם לא כשאחד מבכירי המתנחלים, ראש מועצת קרית ארבע, צבי קצובר, מנדב את החזון הגיאוגרפי-צבאי- דמוגרפי שמאחורי הנחישות וההתמדה שלו ושל חבריו. "כשהמלחמה הגדולה תתחיל והערבים יברחו מפה, במוקדם או במאוחר נחזור לבתים", אמר לכתב בני ליס (חדשות ערוץ 1, רביעי 27.11).

זה משפט קצר, אך מאלף. אפשר להסיק ממנו כמה דברים: "מלחמה גדולה", בניגוד, כנראה, ל"מלחמה קטנה" שכמוה כבר היו בשנים האחרונות, היא מן הסתם מלחמה אזורית, אולי מלחמה שתתואר כמאבק בין-דתות, או "בין תרבויות" - האיסלאם החשוך מול המערב הנאור. זה אירוע שאין ספק כי יקרה, וכנראה גם אין סיבה למנוע. בעצם, אולי אף כדאי שיקרה כשהתוצאה החיובית, כמובן, היא ש"הערבים יברחו".

קשה להאמין שקצובר מתייחס "רק" לפלשתינאים שחיים בחברון. הרי "המלחמה הגדולה" לא תשטוף רק את עיר האבות. לא רק בחברון אלא בארץ כולה - אומר אותו היגיון - יושבים נוכרים על אדמת היהודים. היגיון קטסטרופלי זה משתלב באמונה הדתית-הלאומית שמדריכה את חלוצי המתנחלים זה 35 שנה, בדבר ההבטחה האלוהית של הארץ הזאת לעם ישראל. יש פה שילוב של האמונה בבלתי-נמנע, בהכרעה משמים שתהיה לטובת העם היהודי, על פי הפרשנות הדתית-פונדמנטליסטית, עם האמונה בחובתם של הפרטים לפעול כדי להחיש את בואו של הסוף הטוב.

ההיגיון הקטסטרופלי הזה אינו מדריך רק את הפונדמנטליזם הדתי-פוליטי היהודי. זה בדיוק סוג ההיגיון הדתי-דטרמיניסטי שממלא שוב ושוב את מאגרי המתאבדים-המפגעים הפלשתינאים, את מכיני מטעני הנפץ וזורקי בקבוקי התבערה על טנקים ברחובות הערים הפלשתיניות, שסיכוייהם להיהרג רבים מסיכוייהם לפגוע בשריון. הרצון לנקום מדריך אולי כל פרט ופרט שתופס את מקומו של פלשתינאי אחר שנתפס/נחקר/נהרג/נפצע בפעולת צה"ל. חוסר הרצון לחיות חיים שלא שווה לחיות אותם מאחד אולי ציבור גדול פי כמה מאלו שכבר החליטו לבצע פיגועי התאבדות. אבל הארגונים האיסלאמיים, שמנצלים זאת, פועלים בתוך החזון הסופני שלהם.

גם לדעתם הארץ הזאת ניתנה באמצעות הבטחה אלוהית, אבל למוסלמים. גם הם מביאים מובאות מכתבי הקודש שלהם. גם הם משוכנעים שההבטחה האלוהית הזאת תתממש במוקדם או במאוחר, וכי "אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" - כלומר, שאין לחכות בחיבוק ידיים עד הסוף הטוב. עכשיו, לא רק בחוגי החמאס והג'יהאד האיסלאמי אפשר לשמוע צעירים מסבירים שבבוא היום כל האומה האיסלאמית תתגייס למלחמה נגד ישראל, ותהיה זו מלחמה גדולה, איומה, כוללת - אבל היא "תשחרר" בסופו של דבר את הארץ המובטחת. דיבורים דתיים כאלו אפשר לשמוע גם מפי צעירי פתח, הנעשים יותר ויותר אדוקים ככל שהחיים הארציים מציעים להם פחות ופחות.

ההיגיון הקטסטרופלי הפלשתיני-איסלאמי מתחזק ככל שהחברה הפלשתינית נחלשת ומוכרעת תחת עול הפעולות הצבאיות הישראליות. ואילו ההיגיון הקטסטרופלי היהודי נשען מצד אחד על תחושת חוסר אונים אישית מול הפעולות הצבאיות הסיזיפיות שלא מקיימות את ההבטחה "למגר את הטרור", ומצד שני על צבא רב עוצמה, שקובע יותר ויותר את סדר היום האזרחי, והגבולות בין האמונות הדתיות והלאומיות של מפקדיו המרבים להתבטא מיטשטשים.