האנלוגיה ההיסטורית המתבקשת לפרשה זו היא האופן שבו מהגרים שבעבורם הפשע המאורגן היה דרך חיים חדרו לתוך הממסד האמריקאי אחרי מלחמת העולם השנייה וזכו ללגיטימיות (אירים, איטלקים ואף יהודים). גורמים אלה תמכו במפלגה הדמוקרטית, מפלגה בעלת מסורת חברתית, פופוליסטית, שהיתה מקור משיכה הן לשכבות הנמוכות והן למיעוטים האתניים בארה"ב. דוגמה מובהקת למהלך זה היא משפחת קנדי, שאת הונה הרב צברה באמצעים פליליים אך נהפכה בעזרת מנגנון המפלגה הדמוקרטית לחלק מהאצולה האמריקאית החדשה. מדוע איפוא בישראל מעדיפים גורמים, שבאו משכבות מצוקה ומקרב עדות המזרח, דווקא את חסות הימין הלאומני, אותו ימין שלפחות באופן הצהרתי דוגל בכלכלת שוק ונתפש כמייצגם של המעמדות הגבוהים והמבוססים?

התשובה לכך טמונה אולי בתהליך העמוק שעבר השמאל בעולם המערבי החל בשנות השישים, וגם בישראל כעשור לאחר מכן. בתהליך הזה נהפך השמאל מנציג של שכבות כלכליות נמוכות, שבראש מעייניו יצירת מנגנוני רווחה שמטרתם שוויון חברתי וכלכלי, לתנועה שמייצגת את המעמד הגבוה הלבן ואת ערכיו.

דאגתו העיקרית של השמאל החדש הזה היא מתן זכויות למיעוטים שהופלו לרעה על בסיס מגדרי או אתני, קבוצות שבסופו של דבר אינן מאיימות על ההגמוניה של האליטה התרבותית השמאלית. מושג המפתח של השמאל מסוף שנות ה- 60 נהיה האחר והדאגה להעניק לאותו "אחר" ייצוג שווה הן במובן הפוליטי ובאופן עמוק יותר במובן הסמלי. בפוליטיקת הזהויות הזאת חברה לא נדרשת לארגן את עצמה מחדש לפי פרמטרים כלכליים וחברתיים, אלא לשנות את האופן שבו אלמנטים מסוימים שלה זוכים לייצוג. במהלך הזה האובייקט שזוכה לאמפתיה של השמאל אינו המעמד הכלכלי הנמוך, אלא נשים, הומוסקסואלים וזרים.

בתוך כך, מה שבחברות רבות מתואר כ"מעמד הלבן הנמוך" הוזנח למעשה בידי השמאל לטובת גיבוריו החדשים. במקרה הישראלי, הגורם הדומיננטי של השיח של השמאל הוא הזר, הערבי, וזכויותיו. זהו שיח, שכמעט לחלוטין נטול פן כלכלי וחברתי ומבוסס על עיקרון של הפרדה (בין פוליטית או תרבותית) - הפרדה, שלא תאיים על הסטטוס הכלכלי וההגמוניה החברתית של האליטה היהודית הלבנה.

אחד הטיעונים שנשמעים השכם וערב כשבני השכבות הנמוכות בישראל נשאלים מדוע לא יתמכו במפלגות השמאל, אף שהפתרון המדיני של השמאל אמור להיטיב גם עמם ("הפניית כספים מההתנחלויות לעיירות הפיתוח"), הוא הניכור בינם לבין השמאל, שלדבריהם מזניח אותם ומעדיף על פניהם את הערבים. למשפחת קנדי ולדומיהם שימשה המפלגה הדמוקרטית עם מורשת ה"ניו-דיל" בית טבעי, בעוד שמפלגת העבודה ומרצ נחשבות כמוקצות בעיני שכבות המצוקה בישראל.

ייתכן שרק כשהשמאל הישראלי יפסיק לדבר במונחים של הפרדה ויציאה ויאמץ לז'רגון שלו מונחים כמו שוויון ושינוי חברתי כולל, או אז הוא ייהפך לביתם הטבעי של אותם אלמנטים המבקשים להתקדם וליהפך לחלק מהקולקטיב הישראלי.