באנקדוטה הזאת נזכר השבוע אחד מחברי "אומץ לסרב", כשניסה לערוך סיכום ביניים של הישגי התנועה, כמעט שנה אחרי שמייסדיה חיברו את "מכתב הסרבנים 2002" ופרצו אל התודעה הציבורית. "הרי זה כל כך סמלי: כל הזמן הדגשנו את היותנו בשר מבשרו של הקונסנזוס, מלח הארץ, יפי הבלורית והתואר. והסוף הוא שהקונסנזוס בעט אותנו, ואל השמאל הרדיקלי לא התחברנו. נשארנו קירחים מכאן ומכאן".

טוב, לא לגמרי קירחים. 509 חיילים וקצינים קרביים במילואים חתומים היום על מכתב הסרבנים. כמותית, זו הצלחה מרשימה כמעט לכל הדעות. כשחבורת המייסדים הקטנה יצאה לדרך, ספק אם מישהו מחבריה האמין שבתוך שנה יצטרף אליהם מספר כזה של סרבנים מוצהרים. "חששתי שלא נהיה אפילו עשרה", נזכר אריאל שתיל, בן 31, רב-סמל בתותחנים ואיש מחשבים באזרחות. "כשנגיע לחמש-מאות איש, הם יצטרכו להחליט - כיבוש או צה"ל", התנבא דוד זונשיין, ממחברי המכתב, בראיון הבכורה שבו נחשפו הסרבנים על שערו של מוסף "7 ימים". ההשקה הפומבית הושלמה עוד באותו ערב, עת שודרה כתבה עליהם גם ב"אולפן שישי".

העובדה שזונשיין, מהנדס תוכנה בן 29 שמשרת במילואים כסגן בצנחנים, הזכיר דווקא את המספר 500, אינה מקרית: שלושים שנה לפניו עשה זאת הפרופסור המנוח ישעיהו ליבוביץ, ובשמאל נוטים להתייחס לנבואותיו של ליבוביץ ביראת כבוד. הפעם, מתחוור, הוא טעה. בשנה שחלפה קרו שני דברים שהותירו את זונשיין וחבריו מופתעים: הם חצו את קו החמש-מאות; ולמרות זאת, חומת הכיבוש לא קרסה, יש הסבורים שאפילו לא נסדקה.

דומה שההשפעה של הסרבנים על השיח הציבורי, על הממסד הפוליטי ועל הצבא נעשית בחודשים האחרונים שולית יותר ויותר. "אנשים ברחוב ניגשים אלי ושואלים לאן נעלמנו", מגלה דובר הקבוצה עמית משיח, בן 30, רב-סמל בתותחנים שעוסק בתקשורת. "אני עונה שלא רק שלא נעלמנו, אלא שבכל חודש מצטרפים אלינו עוד אנשים. אבל אני מבין טוב מאוד למה הם שואלים את זה".

רמי קפלן, בן 29, סטודנט לתואר שני ורב-סרן בשריון, מצביע על מבצע "חומת מגן" כנקודת המפנה שעצרה את התנופה של הסרבנים. "אחרי שלושה חודשים כבר היינו 450 איש. האפקט על דעת הקהל בחודשים הראשונים היה דרמטי. בסקרים ראינו שבין רבע לשליש מהיהודים סבורים שיש לגיטימציה לסירוב, פברואר-מארס היו החודשים היחידים שבהם לשרון היתה בסקרים תמיכה של פחות מ- 70 אחוז. אפילו התקשורת התחילה להתנער, ב'ידיעות' פתחו מדור קבוע עם סיפורים קשים מהשטחים. כל זה נגמר אחרי הפיגוע בליל הסדר במלון פארק. מאז 'חומת מגן' כל השמאל השתתק, ומאז גם ההישגים שלנו הם טיפה בים. נזקקנו לעוד חצי שנה כדי לחצות את קו ה- 500. אנשים שהתלבטו עד ערב 'חומת מגן' אם להצטרף אלינו הפסיקו להתלבט, היה גל גדול של השתקה גם בתקשורת, שהגיע לשיאו בפרשת יפה ירקוני שהעזה לתמוך בנו".

קצין בכיר בצה"ל, העוקב מקרוב אחר המאבק בין הצבא לסרבנים, מסכים שמאז "חומת מגן" כללי המשחק השתנו. "בהתחלה הם הצליחו להבקיע אל התודעה, והיה להם גם הישג ענק - הם קיבלו לגיטימציה פומבית מאישים כמיכאל בן יאיר ועמי איילון. אבל אחרי מלון פארק לא היה להם סיכוי מול הלך הרוח. ההזדהות של הציבור עם המבצע היתה עצומה, למילואימניקים שקיבלו צווי 8 היתה הרגשה שהם הולכים להגן על האשה והילדים ולא על ההתנחלויות. זה הדהים אותי עד כמה אנשים מהשמאל ומהתנועה הקיבוצית - בדיוק אלה שלסרבנים היה סיכוי לקעקע את הנכונות שלהם לשרת בשטחים - יצאו ברצון למילואים מטעם ממשלת שרון בשטחי יהודה ושומרון. כשאזרחים מגיעים מחו"ל בשביל להתגייס, מי בכלל רוצה להקשיב לסרבנים?"

אבל אפילו למטבע של "חומת מגן" היו שני צדדים: בעת שמילואימניקים נהרו לשרת, תפח גם מספר הסרבנים שהלכו לכלא. בשבוע הראשון של המבצע הצטרפו מאה סרבנים חדשים לרשימה; באפריל ישבו בבתי הכלא הצבאיים 38 סרבני שירות בשטחים, המספר הגבוה ביותר מאז קום המדינה. כל כך הרבה, ובו-בזמן כל כך מעט. איתי סבירסקי, בן 28, עורך דין באזרחות וסגן בצנחנים: "בחודשים הראשונים רק חיכינו שצה"ל ייכנס למבצע גדול בשטחים. היינו תמימים, חשבנו שנשפיע בגדול. אני זוכר שאחרי המבצע יניב איצקוביץ, שניסח את המכתב, אמר שההישג שלנו הוא שלכל אחד מאלפי המילואימניקים שהתגייסו למבצע עברה בראש האופציה של הסירוב. אבל מצד שני זה אומר שהאלפים האלה התעלמו מכל מה שאמרנו. זה היה רגע של התפכחות".

חן אלון, בן 33, במאי ושחקן תיאטרון ורב-סרן בשריון: "חשבתי שאנחנו הולכים להיות הניצוץ, להרים גל אדיר שיעיף אותנו מהשטחים. חשבתי שבעקבותינו ייצאו לרחובות המוני מילואימניקים, וזה לא קרה. למען האמת זה די הדהים אותי".

עמית משיח: "כשפרסמנו את המכתב הראשון חשבתי שאנחנו הולכים לתת מהלומה בחומה, שתגרום להתפכחות כללית. היום ברור לי שאת החומה הזאת צריך לפרק לבנה לבנה, ואני רואה הצלחה בעצם העובדה שאנחנו קיימים, עוסקים בגיוס אנשים חדשים ובשמירה על הקיימים, מנסים להרחיב את החרך. זה גם כנראה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות".

לפני שבועיים התקיים במכון ון ליר בירושלים ערב עיון על ביטחון וזכויות אדם. אחרי שהפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל מנחם פינקלשטיין, נשא דברים בגנות הסירוב, עלה על הבמה במפתיע מתניה בן ארצי, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית ואחיה של שרה נתניהו. בנו, יונתן, מסרב להתגייס לצה"ל ומרצה עכשיו את תקופת המאסר השישית שלו בכלא הצבאי, ובסך הכל יותר מ- 160 יום. בן ארצי החל לקרוא שיר של נתן אלתרמן, אבל לא הצליח לסיים: המיקרופון נלקח ממנו והוא הורד מהבמה בכוח.

אחר כך התפתח ויכוח מעניין. כדי לנמק את התנגדותו לסירוב, עשה הפצ"ר שימוש בטענתו המפורסמת של עמנואל קאנט ("הצו הקטיגורי"), ולפיה כל אדם צריך לנהוג כשהוא מביא בחשבון מה יקרה אם כולם יעשו כמוהו. הנמשל: הסרבנות אסורה, משום שאם כולם יסרבו לא תהיה דמוקרטיה. ד"ר ניב גורדון, בעבר מנכ"ל "רופאים לזכויות אדם" והיום מלמד מחשבה מדינית באוניברסיטת בן גוריון, ביקש להגיב.

חן אלון השתחרר מהכלא לפני ימים ספורים. 21 יום בילה בכלא 6, אבל באופן מפתיע הוא דווקא אופטימי. את השנה הראשונה לפעילות הוא בשום אופן לא מסכם ככישלון: "השאלה היא איך מגדירים כישלון, האם במספר ההופעות בתקשורת? אני בודק את המציאות בשטח, והיא אחרת. נדמה לי שמי ששואלים כל הזמן לאן נעלמנו הם אנשים שלא עושים מילואים ולא יודעים מה קורה בתוך הצבא. מי שנמצא במערך המילואים, יודע שלסרבנות יש נוכחות משמעותית מאוד. רק בגדוד שלי יש חמישה סרבנים חתומים. עכשיו הגדוד ירד לקו גבולי מאוד מבחינת העקרונות של הסירוב שלנו: הוא יושב על גבול רצועת עזה מהצד הישראלי, שומר על הגדר של קיבוץ נחל עוז, אבל במסגרת הפעילות חודר הרבה פעמים לתוך הרצועה. רק בשבוע שעבר הגדוד הרג חמישה פלשתינאים חפים מפשע.

אלון משוכנע שהסרבנים עשו את הדבר הנכון; אם השפעתם מוגבלת, החברה הישראלית היא שצריכה לשאול את עצמה למה. אולי במפתיע, לסרבנים דווקא אין טענות על היחס שקיבלו מהתקשורת, בוודאי לא בחודשים הראשונים למאבק. אבל זה לא אומר שהחיים שלהם מול העיתונות קלים.

עמית משיח: "החדשות היום-יומיות הקשות שוטפות הכל. ששת העמודים הראשונים בעיתונים מוקדשים לידיעות ביטחוניות ופוליטיות שבאות מהממסד, מדובר צה"ל, מראש הממשלה. הם אלה שמייצרים את החדשות וסדר היום. אין לנו שום סיכוי לחדור דרך החומה הזאת. במקרה הטוב, אחרי עבודה קשה אנחנו יכולים לייצר ידיעה בעמוד שבע למטה".

רוני רימון, יועץ תקשורת שעבד עם בנימין נתניהו בבבחירות המקדימות של הליכוד, חושב שבתקופה כזאת, לקמפיין שמבוסס על טיעונים מוסריים יש מלכתחילה סיכוי קלוש לסחוף את הציבור הרחב: "אנחנו בתקופה שבה חשיבות הערכים הולכת ופוחתת. הרי רק לפני עשר שנים ממשלה נפלה על הקריאה 'מושחתים נמאסתם', והיום נראה שהפרסומים על מה שקורה בליכוד ישפיעו אולי על מנדטים ספורים. דברים שפעם הרעידו את אמות הספים מקבלים רבע כותרת, שלום וביי. הכל עובר. יש כתבות מזעזעות על רעבים, והרי יש יותר רעבים מסרבנים, וגם זה עובר בשקט. לזה תוסיף את העובדה הברורה שהמסר של הסרבנים נתפש בעיני רוב הציבור כשמאל קיצוני. הרגו לנו 800 אנשים ואתם מצטעצעים עם מוסר? אבל כמו שלא מתרגשים מדברים אחרים, גם מעצם העובדה שיש סרבנות לא מזדעזעים. אם זה היה מזעזע, היית רואה תנועה הפוכה של אנשים שנורא כועסים עליהם, אבל גם זה לא ממש קרה".

כשעוקבים אחר התנהלותם של הסרבנים בזירה התקשורתית צריך לזכור שהם לא היו השחקן היחיד על המגרש. מנגד עמד יריב ראוי - צה"ל - שאחרי פתיחה מגומגמת ידע לנווט את המאבק בשום שכל. בשבועות הראשונים הצבא הגיב בפאניקה: קצינים בכירים, בראשות הרמטכ"ל אז שאול מופז, תקפו את הסרבנים, ובכך שיחקו לידיהם. סיפרו עליהם שהם מתחזים, שקצתם בכלל לא עושים מילואים בשטחים, האשימו אותם בתקיעת סכין בגבו של המחנה המסתער. בכל פעם שהותקפו, הסרבנים קיבלו זכות תגובה וכך העניין נשמר חם באולפני האקטואליה ולא ירד מסדר היום. יותר מזה הם לא יכלו לבקש.

ההתעשתות של הצבא באה אחרי כמה שבועות. סגן הרמטכ"ל והאחראי על שירות המילואים, משה יעלון, לקח לידיו את הטיפול בעניין. ביחד עם מספר מצומצם של בכירים ביחידת דובר צה"ל הוא גיבש אסטרטגיה חדשה. מעתה, הוחלט, הצבא לא יתעמת עם הסרבנים, לא יספק לתקשורת עילה לעסוק בהם. היחס אליהם יגבול בהתעלמות, לא יהיה להם עם מי לריב. כשאין ויכוח, אין אייטם.

צה"ל הבהיר שמבחינתו אין תופעת סרבנות, יש סרבנים יחידים ועניינם מטופל באופן נקודתי ככל בעיית משמעת אחרת. הסרבנים נשלחו להישפט אצל מפקדיהם, ובדרך כלל נענשו בחומרה. מקסימום עונש - מינימום רעש. דוד זונשיין עתר לבג"צ וביקש לכפות על צה"ל לשפוט אותו בבית דין צבאי; הוא קיווה שזאת תהיה זירה מתאימה יותר לדיון בנימוקיו, שיזכו כמובן לביטוי בתקשורת. הצבא התנגד, בג"צ טרם הכריע.

בצה"ל חוזרים ומשננים באוזני עיתונאים כי תופעת הסרבנות היא פיקציה, "המצאה של כמה סרבנים וכתבים", ומדגישים את הפער הקיים, לכאורה, בין מספר החותמים על המכתב למניין המסרבים בפועל. העובדות שונות: 110 מבין חברי "אומץ לסרב" כבר ריצו עונשי מאסר בשנה האחרונה, בנוסף ל- 40 סרבנים שנכלאו מבין חיילי הצבא הסדיר ומועמדים לגיוס. זה לא משנה את העובדה שבקרב על התודעה צה"ל מרגיש שהוא מנצח. "בתחילת הדרך הם היו חמישים והטעויות של הצבא יצרו את הרושם כאילו יש חמש-מאות", אומר קצין בכיר. "היום הם חמש-מאות, וההרגשה היא כאילו הם חמישים".

בכנס הראשון שערכה קבוצת "אומץ לסרב", שטח אחד הסרבנים בקצרה את המניעים להצטרפותו. "אותי מוחמד לא מעניין", אמר. "אני חושב עלינו, ואני רוצה לדעת למה אני צריך לעמוד במחסום ולראות את הזקנה החולה מחכה שם שעות וסובלת". מישהו העיר לו בעדינות: "עלה על דעתך שהיא סובלת יותר ממך?"

התקרית הפעוטה הזאת יכולה לאייר את הפרדוקס שחברי "אומץ לסרב" מצאו את עצמם לכודים בו בחודשים האחרונים: ככל שהזמן נוקף, נמתחת עליהם יותר ויותר ביקורת. הכיוון שממנו היא מגיעה עשוי להפתיע: היא באה משמאל.

מנסחי מכתב הסרבנים וחבריהם לקבוצת המייסדים רחוקים מלהימנות עם חוגי השמאל הוותיקים. כך גם הציגו עצמם מהיום הראשון שבו יצאו אל התקשורת: הם לא התביישו לכנות את עצמם, בלי שמץ ציניות, "מלח הארץ", בניה הנאמנים של מדינת ישראל, ציונים ופטריוטים גאים. הם מיקמו את עצמם בלב הקונסנזוס: טובי הבנים שמאסו במה שמתרחש מעבר לקו הירוק והגיעו למסקנה שהם לא יכולים עוד לקחת חלק במעשה הכיבוש. הם האמינו שדווקא משום שהם מגיעים מהמרכז יש להם סיכוי לזכות בהקשבה, שהעובדה שהיו במשך כל חייהם בשר מבשרה של המערכת הצבאית היא מקור כוחם. אלא שרבים בשמאל טוענים היום שזה דווקא מקור חולשתם.

העובדה שהציגו את עצמם כך לא היתה תרגיל שיווקי; זו האמת. הגרעין המייסד של הסרבנים מורכב מגברים שלרובם פרופיל סוציו-אקונומי דומה: אשכנזים, משכילים, סטודנטים או כאלה שעוסקים במקצועות חופשיים. אליטה. רובם ידעו בתחילת הדרך מעט מאוד על תנועות השמאל הרדיקליות, אלו שמקיימות מסורת רבת שנים של סירוב, ובוודאי לא חשו כל זיקה אליהן.

הבידול בין הסרבנים החדשים לקבוצות אחרות בשמאל נמשך הרבה מעבר לדיבורים בתקשורת. שיתוף הפעולה היה מינימלי; הסרבנים נזהרו ממה שכמה מהם מכנים "חיבוק דוב" של השמאל הרדיקלי, חששו לאבד את הלגיטימציה בציבור הרחב. כשכבר נעשו ניסיונות לפעולות משותפות, נחשפו פערים: להפגנה משותפת עם אנשי תעאיוש (שותפות יהודית-ערבית), דאגו הסרבנים להגיע עם שלל דגלי ישראל. לרבים מפעילי תעאיוש, ולא רק לפלשתינאים שבהם, זה צרם. לקראת הפגנת הזדהות עם חבריהם הכלואים פרשו אנשי "אומץ לסרב" דגל ישראל ענק על ההר מול כלא 6. קבוצה קטנה של מפגינים סירבה להפגין תחת הדגל שבעיניה מסמל את הממסד הכובש והמדכא ובחרה לחצות את הכביש ולהפגין בנפרד.

הסרבנים התלבטו ממושכות אם לחתום יחד עם כמה ארגוני שמאל אחרים על מודעת תמיכה בד"ר יגאל ברונר, מרצה מאוניברסיטת תל אביב (ומחותמי מכתב הסרבנים), שישב בכלא הצבאי בתנאים קשים במיוחד. לבסוף החליטו להצטרף, בנימוק ש"לא משאירים פצועים בשטח". "אצלנו לא משתמשים בעולם המושגים הזה", מחייך פעיל באחד הארגונים האחרים. כשפעילי שמאל ישראלים ופלשתינאים הפגינו למען הסרבנים מחוץ לגדרות כלא 6, היו בין הסרבנים כאלה שהתחלחלו. רק זה מה שחסר לנו, אמרו, שהציבור ידביק לנו תווית של "אוהבי ערבים".

פעילים בארגוני השמאל הרדיקלי מנסחים את הביקורת שלהם בזהירות. כולם מעריכים את הסרבנים על הדרך שעשו מלב הקונסנזוס אל האוהלים והתאים של בתי הכלא הצבאיים, אבל בה בעת מייחסים את ההיעלמות של החודשים האחרונים לעובדה שהסרבנים ה"חדשים" מעדיפים לפעול כזאבים בודדים בשטח. ישי מנוחין, דובר "יש גבול", ניהל מערכות דומות כבר בעת מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה. ביום חמישי האחרון הצליח להפגיש בכנס תמיכה בצוותא שורה ארוכה של חתני פרס ישראל שנשאו דברים בזכות הסרבנות, בהם ירמיהו יובל, דן מירון, שולמית אלוני, מאיר ויזלטיר וחנה מרון. זה לא הספיק בשביל להחדיר את הידיעה על הכינוס לכלי התקשורת.

מנוחין חושב שחברי "אומץ לסרב" נתנו "דחיפה אדירה לנכונות לסרב בפועל ולשלם את המחיר, ולראיה הקפיצה הגדולה במספר המסרבים בשנה האחרונה". אבל לצד הפרגון יש לו גם בטן מלאה ביקורת. "שוב ושוב אני שומע שבפורומים בישראל ובחו"ל", הוא אומר, "הם דואגים להדגיש את ההבדל בינינו לבינם, מציבים סימני שאלה סביב הסירוב שלנו ומציגים אותנו כמי שדואגים קודם כל לפלשתינאים". עמית משיח, בשם "אומץ לסרב", מכחיש: "יש לנו הערכה רבה לאנשי 'יש גבול'. אם הדברים האלה נאמרים, זה על ידי אנשים שלא מוסמכים לדבר בשמנו".

פרופ' גדי אלגזי, בעבר סרבן מפורסם והיום פעיל בתעאיוש, חושב שהציפייה של הסרבנים למהפכה מהירה היתה מלכתחילה לא ריאלית. "הם נפלו בפח של אשליית השינוי הישיר", הוא אומר. "זה מפתה לחשוב שאפשר להביא לשינוי מהיר, כי הכיבוש תלוי בשיתוף פעולה של המעמד הבינוני וילדיו הטובים. כשאלה אומרים 'אנחנו לא משחקים', זה יגרום לשינוי מיידי, 'הרי אם נהיה מספיק, לא יהיה ניתן לבצע את המדיניות'. יש כאן רצון לשנות הכל מבלי לעבור את כל התהליך הפוליטי הארוך והסבוך, אבל זה לא סביר.

פרופ' שלמה זנד מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב היה שותף לארגון כנס תמיכה בסרבנים, אבל היה שמח לזהות אצלם מעט יותר גמישות. "יכול להיות שהם טעו בסוג השיח שהם הביאו איתם, שיש לונימה ביטחוניסטית מאוד. היה הרבה הרואיזם באופן שבו הם הציגו את הדברים, ובגלל ההרואיזם הזה הם לא הצליחו ליצור רצף בינם לבין הסרבנות האפורה. בסופו של דבר, הסרבנות האפורה זה המסה הגדולה, זה מה שמפיל את הכיבוש, ככה זה עבד בווייטנאם ובאלג'יריה. הרי עם שלם לא יילך לכלא, יש הרבה יותר סיכוי לשכנע אותו להתחמק מלשרת מעבר לקו הירוק, אבל לזה הסרבנים לא מוכנים לתת לגיטימציה".

מי שמבטאים ביקורת נוקבת יותר על ההתנהלות של תנועת הסירוב הם דווקא כמה מבין החתומים על המכתב. מתחילת הדרך נראה שיש פער בין השמרנות היחסית של החבורה המייסדת, לבין פעילים מהדרג השני והשלישי שמאמינים בדרכי מחאה רדיקליות יותר. אחד מאלה, שאף ישב 28 יום בכלא, לא חוסך במלים: "עשינו המון טעויות. למשל, האימוץ של השיח המיליטריסטי ששולט בחברה שלנו. כל הגישה של החבורה המובילה היתה שלנו צריך להקשיב כי אנחנו לוחמים, כי אנחנו מבינים בביטחון, כי אנחנו יודעים מה באמת קורה שם. הם גברים יפים, אשכנזים, ציונים, שמנסים להתיישר עם סמן ימני שלא רוצה אותם, ולא הולכים עם מי שכן רוצה אותם.

טל אבגר, בן 25, איש מילואים בחיל האוויר, היה במשך השנה רכז הפעילות של הסרבנים בירושלים. היום הוא כמעט לא פעיל. הלימודים באוניברסיטה שואבים את מרב זמנו, וביתר הזמן הוא מתפרנס מעבודה בחנות החיות בקניון מלחה. "השתדלנו לא להרגיז ציבורים שנחשבים מרכז. אני מאמין שאילו היינו מוסיפים רדיקליות למחאה שלנו, אולי היה קורה משהו. למשל - להפגין במדים מול התנחלויות, להילחם חזיתית בשקרים של דובר צה"ל, לעשות דברים יותר מהפכניים. אולי לא היינו גוררים אחרינו המון אנשים, אבל קולנו היה נשמע כל הזמן, ועכשיו הוא לא נשמע כבר כמה חודשים. לעובדה שלא עשינו את זה יש קשר הדוק לסוציולוגיה של החבורה, אבל מצד שני, בסוציולוגיה אחרת קבוצה כזאת בכלל לא היתה קמה. זה כאילו גורל שנקבע מראש: רצינו להיות נביאי זעם, ובו-בזמן לקבל חיבוק מהעם, אבל חברה אף פעם לא מחבקת את נביאי הזעם שלה".

בזמן האחרון, דומה, הרהורים מהסוג הזה הבקיעו את דרכם גם אל שורות החבורה המובילה. רמי קפלן: "חלק מאתנו הרגישו אחרי כמה חודשים שהמכתב היה צעד אוונגרדי שהצליח והשפיע, אבל אחרי ההשפעה הראשונית נשארנו תקועים בלי יכולת לחדש ולדעת מה הצעד הבא שאפשר לעשות. חיפשנו ולא מצאנו. נהפכנו לגוף יותר גדול, ממוסד ודמוקרטי, וקשה מאוד לשכנע את כולם לבצע קפיצות אוונגרדיות. במצב כזה צריך ששניים-שלושה אנשים יעשו דברים על דעת עצמם".

אריאל שתיל: "בשלבים הראשונים חשבתי שאנחנו צריכים לעשות מהלכים הרבה יותר דרמטיים, אולי לשבות רעב. אני זוכר שבאחד הכנסים בצוותא התנהל דיון תרבותי מאוד על פשעי מלחמה, כולם שמעו והפנימו ואחר כך הלכו בשלווה הביתה. אולי היינו צריכים לצאת מהאולם ולחסום את הכבישים בתל אביב כדי שהציבור יידע מה קורה".

עמית משיח: "אני מקבל במידה מסוימת את הטענה שניסינו לעשות מהפכה בגבולות השיח הקיים, וכבר פוקו אמר שכדי לעשות מהפכה צריך לשנות את השיח. הצעד הראשון שעשינו היה לצאת מהמעגל שבו גדלנו, וזה עורר כעס גדול. אחר כך התחילו להתרגל, כמעט אפשר לומר שקנינו בחזרה את מקומנו במעגל המטאפורי של דן שילון, בין הקוקסינל לאלוף. עכשיו, אם אנחנו רוצים להמשיך להשפיע, אנחנו צריכים לעשות עוד משהו, והבעיה היא שמבחינת האופי שלנו אנחנו לא מורדים. אני לא בטוח שאני בכלל יודע איך עושים מרד.

דוד זונשיין לא משתכנע: "הכוח שלנו נובע מזה שאנחנו לא נתפשים כשמאל רדיקלי סהרורי. אנשים מבינים שאני המ"פ שהוביל אותם במלחמה בלבנון, ובני משפחתי, שחלקם מתנחלים, שכל השנים התקשרו אלי כדי שאסדר להם להיות במורן או במגלן או באחת הסיירות האחרות, לא יכולים להתכחש לי פתאום. זה לא מקרי שלא התחברנו לגורמים בשמאל. יש חמישה אנשים שהבטן שלהם היא היועץ האסטרטגי שלנו, ואנחנו לא יכולים להתחבר למשהו שאנחנו לא. אני מסרב כי אני ציוני, אני מסרב בשם מה שאני תופש כערכי הציונות, ואני יודע שחלק גדול מהמרכז חושב כמוני רק שאין לו אומץ לעשות מה שעשינו. אנחנו מנסים לשכנע את המרכז הזה להצטרף אלינו. אורי אבנרי, כמשל, לא מעניין אותי".

איתי סבירסקי: "תיאורטית יש משהו בטענות על הבידול שלנו מהשמאל, מעשית רוב האנשים פשוט לא מסוגלים להגיע לזה. אנחנו נמצאים במקום אחר. אנחנו לא יכולים להתחבר לארגוני שמאל רדיקליים, משום שהם הרבה פעמים מתייחסים לחיילי צה"ל כאל פושעים, בזמן שאני יודע שעד לא מזמן גם אני עשיתי בדיוק את אותם דברים. אני לא חושב שהם פחות מוסריים ממני, הם קורבנות של הסיטואציה".

חיבוטי הנפש ותחושת ההחמצה המסוימת אינם מרפים את ידיהם של הסרבנים. הם הרי טובי הבנים, ואת שדה המערכה לא נוטשים בעיצומו של הקרב. בימים אלה השיקו קמפיין חדש, בניסיון לחזור למרכז תשומת הלב הציבורית. יותר ממאתיים שלטים בכל רחבי הארץ מזמינים מילואימניקים חדשים להצטרף למעגל המסרבים. הסרבנים טוענים שהם נעצרו מילימטרים ספורים לפני הקו הדק שחצייתו תהפוך אותם חשודים בהמרדה; לטענת אחרים, הם דרסו את הקו הזה ברגל גסה. עלות הקמפיין כמה מאות אלפי שקלים, הסרבנים גאים בהצלחתם לגייס סכומים כאלה - רובם מתורמים יהודים בארצות הברית - שאינם מצויים כדבר שבשגרה בכיסם של ארגוני שמאל אחרים.

במשך השנה שחלפה הם נדרשו לעדכן את רמת הציפיות שלהם. להתרגל לעובדה שמי שהיו לב הקונסנזוס הם היום קבוצת שוליים על גבול הלגיטימיות הציבורית. לפחות כלפי חוץ הם מקפידים לשמור על אופטימיות, אבל היא הרבה יותר זהירה. עמית משיח: "אנחנו חברה חסרת סבלנות, וגם אותנו התחילו לשפוט שבועיים-שלושה אחרי שיצאנו לדרך. אבל גם אם לא יצרנו מהפכה, יש לנו חשיבות. אנחנו ענן שהולך ומתקדר בשמי הכיבוש; אפשר להתעלם מאתנו לתקופות מסוימות, אבל בסופו של דבר זו רק שאלה של זמן עד שנהיה אלף, ואחר כך אלפיים, וגם יותר".

דוד זונשיין: "אני בשום אופן לא מתכוון לכלות במאבק הזה 24 שנים מחיי, כמו אנשי שלום עכשיו. להערכתי זה יהיה הרבה יותר קצר".

כמה שצריך". *