אבל בשבע וחצי היתה קריאה למיון, אירוע ירי בחברון, וכעבור רבע שעה, כשנכנס ליחידת הטראומה בהדסה עין כרם, היא כבר נראתה כמו שדה קרב. כל החיילים הצעירים האלה עם פגיעות חודרות והרבה מאוד דם. מספיק 20 או 30 סי-סי על הפנים כדי שהמראה יהיה לא נעים, הוא אומר, וכאן אנשים איבדו חצי ליטר, לפעמים ליטר שלם.

בשלב הראשוני כל הפצועים מכונים אלמונים. אלמוני 1, אלמוני 2, אלמוני3 . יש משהו נכון בזה, אומר יזהר. כי אתה צריך לעבור מיד לסט-אפ רפואי ולא לחשוב על ההקשר. הסיפור האנושי, הדמות, הטרגדיה - את זה תקרא למחרת בעיתון. ומכל הפיגועים הרבים שהיו בירושלים בשנתיים האחרונות יזהר זוכר רק מקרה אחד שבו כבר בחדר הטראומה היו מודעים לממד האנושי. זה היה ילד פצוע קשה שצעק שהוא רוצה את אמא ואבא. אבל אנחנו כבר בחדר המיון ידענו שאמא ואבא שלו נהרגו,יזהר אומר.

יזהר מקפיד מאוד בדבריו. מקפיד גם על גופו, מזונו, לבושו. הוא גבר נאה בן44 , יליד ירושלים. מאופק, מופנם, זהיר. מנתח בחסד. רק מאוחר יותר זה מתחיל לחלחל פנימה, הוא אומר. אחרי שהפצוע כבר בחדר ניתוח ואחרי שאתה עובר בין הפצועים האחרים לבדוק לראות אם יש גם להם חבלות לב-חזה. וכשאתה רואה כיצד לאט לאט המיון מתרוקן, הפצועים מתפזרים, עובדי הבית שוטפים את הדם, רק אז אתה שואל את עצמך, רגע, מה קרה כאן? האם אני ממשיך בתוכניות שלי, הולך לארוחת הערב? ואתה אומר כן. אלך. כי מה תעשה? תכניס את עצמך לכספת? תשב בבית ותבכה? אז אתה מתקלח וחוזר אל בגדים השחורים ויוצא אל המיני-קופה שלך ועולה בכביש האפל מעין כרם למבשרת ציון. ופתאום זה מכה בך. כל הכאוס הזה מכה בך.

ליד השולחן הצחור אתה לא אומר מלה, כמובן. כי אתה לא חושב שאתה זקוק לתרפיה הזו, לאוורור הזה של רגשות. זה לא יהיה הוגן להטיל על אחרים את מה שעברת. הדם שכיסה את בגדיך, המראות, ריח הבשר החרוך. והרי היום כולם בארץ חיים את הכאוס הזה. וכל מה ששונה בך הוא שאתה נגעת בו פיזית. אתה ראית את הכאוס הכולל הזה משתולל בתוך מערכות הגוף הקורסות של חייל צעיר אחד.

בדעותיו הוא שמאל. מרצ ושמאלה. והסחף ימינה שמרבים לדבר עליו, עוזי יזהר לא חש בו כלל. מצדו שיחזירו את כל השטחים, יתנו לפלשתינאים מדינה, ימסרו להם גם את חצי ירושלים. הרי ברור שיש פה שטח גיאוגרפי נתון שצריך לחלקו בין שניים. אז שיחלקו, נקודה. וכל העניין הזה של ארץ ישראל ודת וקשר היסטורי הוא עניין זר ומוזר בעיניו. שפה שהוא אינו מבין, סינית.

עוזי יזהר לא מקבל את הטענה שאין עם מי לדבר. כי אם אין עם מי לדבר צריך לדבר עם עצמנו. ואם השלום עם הפלשתינאים הוא מיתוס, אז אנחנו צריכים למתוח את הקו בעצמנו ללא שלום. הטנקים לא צריכים להתגלגל בסמטאות ג'נין ובית לחם, הם צריכים להתייצב על הקו הירוק. כל הטכניקה הזו של נכנסים לרמאללה ויוצאים מרמאללה לא הוכיחה את עצמה. הוא לא מבין איך אחרי שנתיים תמימות כאלה אנשים לא יצאו עדיין לרחובות. כיצד אנשים לא צועקים שזו שגרת חיים שאי אפשר לחיות אותה. שאסור לחיות אותה.

ואז, כשאתה יושב בבית וקורא ספר ומקשיב לג'אז ובתוך עשר דקות אתה מוצא את עצמך בגהינום, אתה אומר שזה לא הגיוני. זה לא יכול להיות. וכשאתה עולה לארוחת הערב ואוכל את האנטרקוט על פחמים, אתה אומר שזו לא מציאות שבני אדם יכולים לחיות איתה. החיים האלה לא מתיישבים עם חיים.

------------------------------

נאוה ברוורמן, בת 49, אם לשלושה, מתגוררת בצור הדסה. בימים של שגרה היא מתאמת את המרכז לבריאות האשה של הדסה עין כרם. בימי פיגוע היא אחראית לצוות הסיעודי של מרכז המידע למשפחות בשעת חירום. "כבר ב- 69' הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. גרנו בבית זית ואחרי המלחמה פתאום אבא שלי ואחי לא הלכו יותר לעבוד במטע כי היו לנו ערבים שיעבדו עבורנו. וזה הפריע לי. היתה בזה איזו הסתאבות. בן יום התחלנו להתנהג כמו איזה שליטים גדולים, מושלים, אדוניו של עם אחר.

עידן, בן 11, בנו של יוסי עמיאל, הוא שבחר עבורו את המנגינה של הנייד. לא קלה היא דרכנו. כי דרכנו עכשיו לא קלה, הסביר. כך שבכל פעם שמתרחש באזור פיגוע, הנייד של יוסי עמיאל מנגן את הצלילים המכאניים העליצים שהציעה חברת פלאפון למנוייה: לא קלה היא לא קלה דרכנו.

עמיאל נולד בקטמונים לפני 35 שנים. אביו היה המעסה של בית"ר ירושלים ועד היום הוא בית"רי שרוף וליכודניק שרוף שמתגורר בדירת תשעים מטר במעלה אדומים עם אשתו הנכה אילנית ועם בנם היחיד עידן, אשר מסרב עכשיו ללכת לקניון ובשום פנים ואופן לא מוכן לעלות ממעלה אדומים לירושלים, כי אנשים מתפוצצים בירושלים.

זה 14 שנה עמיאל עובד בחדר המיון של הדסה עין כרם. וכשהפלאפון מצלצל לא קלה היא לא קלה, עמיאל יודע בדיוק מה עליו לעשות: לפנות את המיון, להניח את האלונקות בשורה בחוץ, להמתין לפצועים הראשונים. ואחרי שפרופ' ריבקינד עושה בקורבנות את המיון הראשוני - הטריאג' - עמיאל מריץ אותם פנימה ליחידת הטראומה. אחר כך לחדרי הניתוח, לפעמים גם לחדר המתים.

----------------------------

הוא עגול פנים, טוב עיניים, חייכן. יוצא בחמש וחצי בבוקר מן הבית ונוסע בשני אוטובוסים כדי להגיע כעבור שעה וחצי למשמרת הבוקר. הוא יוצא מהדסה בארבע אחר הצהריים בשני אוטובוסים כדי להגיע כעבור שעה וחצי בחזרה הביתה. ואוכל את החביתה ואת הקוטג' ואת החמישה אחוז שהוא אוהב, סלט ירקות שהוא אוהב, טוסטים שרופים עם חמאה. ובמהלך כל נסיעה אשתו מתקשרת חמש-שש פעמים לשאול איפה הוא עכשיו. אם לא קרה שום דבר. וגם הוא מרגיש מין מועקה כזו כל זמן הנסיעה. מסתכל סביב כי היום אי אפשר לדעת. ופעמיים כבר אירע שפיגוע התרחש בדיוק במקום שקו 29 עבר לידו. הוא ירד ועזר לטפל בפצועים ואז חזר לאוטובוס. חמש וחצי נטו הוא מרוויח. ארבע וחצי משכורת, והשאר על ארבע שבתות שהוא עושה בכל חודש. ומתוך זה המשכנתא לוקחת 1,600 ולחיים עצמם נשאר פחות מארבע. אבל אסור להתלונן. מי שעדיין חי ויש לו פרנסה אסור לו להתלונן.

ביום חמישי שעבר הצביע בפריימריס שרון. גם ביום הבחירות יצביע ליכוד ושרון אבל אם היה יוצא לו לפגוש את ראש הממשלה היה אומר לו שהעם עייף. וכבר אי אפשר עם המצב שקוברים אנשים על ימין ועל שמאל. ומבחינת המצב הכלכלי-חברתי זה כאילו חזרנו לשנות השבעים. ואם קודם המסגרת של המינוס היתה חמש עכשיו זה כפליים. וכמעט לא יוצאים כי היום לצאת לקניון זה מאתיים שקל מינימום אז יושבים בבית ורואים דודו טופז ורק בישראל. אבל אין שמחה, אין חשק לכלום. ואתה רואה יותר ויותר לכלוך בין בני זוג. יותר גירושים, יותר אלימות במשפחה. ועוד שנה כזאת, ריבון העולמים, מי יודע לאן נגיע.

מה שהכי משגע אותי, יוסי עמיאל אומר, הוא המשפט של הפוליטיקאים שצריך להמשיך לחיות. מה זה להמשיך לחיות? זה לקום בבוקר ולא לדעת אם אתה יוצא לעבודה או לשדה קרב. לקום בבוקר ולא לדעת אם הילד שלך לא יתפוצץ היום. לכן, למרות שאני איש ימין, עמיאל אומר, אני כועס על שרון שהוא לא מציג דרך מדינית. ואני אומר לשרון שהוא צריך לקום ולהגיד שהוא הולך לדבר עם ערפאת. כי אי אפשר לחיות רק על ביטחון ולקבל כל הזמן טרור, צריך גם אופקים. וזה שסוגרים את ערפאת במוקטעה זה לא מפסיק פיגועים. ואנחנו במדינה גדלנו על מלחמות ואנחנו חיים עם מלחמות אבל עכשיו די. עכשיו העם הזה מחפש את השקט.

בין כה וכה אנחנו כבר 15 שנים לא זוכרים איך העיר העתיקה נראית, אומר יוסי עמיאל. אז אפשר לרדת מההתנחלויות בגוש קטיף, אפשר לרדת גם מההתנחלויות הקטנות. ואת אפרת ואריאל ומעלה אדומים צריך לשמור, אלה מקומות של עשרות אלפים. אבל אם בסוף יגידו שגם אותם יפנו, ואם יגידו לו לצאת מהתשעים מטר שלו במעלה אדומים, אז הוא ייצא. אם זה מה שיעשה שאוטובוסים לא יתפוצצו יותר הוא ייצא.

אבל אם אתה שואל אותי, אומר לי יוסי עמיאל כשאנחנו יושבים מעל השעוונית ושאריות ארוחת הבוקר בחדר הצוות של הדסה, אם אתה שואל אותי הכי קשה היה דווקא בשבוע שעבר, בפיגוע בקו 20. כי היתה הנערה הזו, בת שבע עשרה, שהוא לקח אותה לחדר הניתוח ולא ידע מה קרה לה. אבל בסוף האירוע הוא ניגש אל פרופ' ריבקינד ושאל אותו וריבקינד אמר שאיבדו אותה. והוא לא בכה כי בבית חולים לא בוכים, צריך להתנתק, צריך לעזור כמה שיותר מהר. אבל הוא לקח את הבכי פנימה והלך איתו הצידה וחשב מה שהמשפחה של הנערה הולכת לעבור. ואם זה היה מישהו מהמשפחה שלו, אם זה היה ילד שלו. מה יש למשפחה יותר מילד. וכשסייר אחר כך במיון עם פרופ' ריבקינד שאל אותו מה יהי הסוף אבי. עד מתי. ופרופ' אבי ריבקינד אמר לו תהיה חזק, יוסי, אל תישבר. זה המקצוע שלנו, זו הארץ שלנו, זה מה שבחרנו לעשות בחיים.

אבל אז אתה נוסע הביתה בשני אוטובוסים, אומר יוסי עמיאל ומוזג לי תה עם לואיזה לכוס קלקר לבנה. כי לא כל אחד יש לו פרייבט. וכשאתה מגיע הביתה בסוף אתה רואה את התמונות בחדשות. אתה רואה את אוטובוס קו 20 מנוטרל. ואז כל התמונות מהיום מתחילות להשתחזר בראש. איך הפצועים היו כשהגיעו, והצעקות, הלחץ. ואיך חדר המיון נראה כשסיימו לפנות את כל הפצועים. כמו בית מטבחיים הוא נראה. והנערה הזו בת שבע עשרה. אז אתה מוריד דמעות. והאשה באה ושואלת מה קרה. ואתה מסביר לה שאתה לא כמו אנשים אחרים. אתה, כשאתה רואה את האוטובוס מפורק בטלוויזיה, אתה יודע על מה מדובר. והאשה מרחיקה את הילד שלא יראה ונותנת לך חיבוק טוב וכוס תה טוב. האשה אומרת חייבים לחיות, אבל לך נשאר מין כאב בטן כזה: קיבינימט, מספיק. כי זה המצב והוא קיים אבל אי אפשר לחיות עם המצב. ככה אי אפשר להמשיך לחיות.