מתברר, כי אף על פי שב- 20 השנים האחרונות גדלו התקציבים לשירותים חברתיים (חינוך, בריאות, שיכון, קליטה וקצבאות הביטוח הלאומי) באופן חד (מ- % 28 מתקציב המדינה לפני 20 שנה ל- % 54 מהתקציב כיום), הפערים בחברה אך גדלו, וישראל ממוקמת היום במקום רע במיוחד מבחינת האי-שוויון בין עשירים לעניים.

לפני 40-30 שנה היתה החברה הישראלית שוויונית יותר. אבל ב- 20 השנים האחרונות התרחבו מאוד הפערים בהכנסה הכלכלית, כלומר בהכנסה מעבודה, הון ופנסיה. מדד ג'יני המודד את רמת האי-שוויון, שהיה 0.43 בשנת 79', עלה לרמה מסוכנת של 0.53 בשנת 2001. איך זה קרה?

ישראל השקיעה סכומי עתק בשטחים, בבניית יישובים, בסלילת כבישים עוקפים, בשמירה על ביטחון המתיישבים ובמתן הטבות והקלות מס להם. ברור, שכאשר נותנים לקבוצה מועדפת משאבים עודפים לא נשאר כסף ליתר המשימות. בנקודה מרכזית זו לא נגעה כלל ועדת כהן עקב מגבלות פוליטיות של הרכב הוועדה.

המצב שהמשק שרוי בו בשנתיים האחרונות אינו מאפשר את חידוש הצמיחה. בעקבות זאת האבטלה תגבר, וכך גם האי-שוויון. כאשר מצב המלחמה נמשך, ואף מחריף, אין סיכוי למשק לצאת מהמיתון. כלומר, המצב המדיני-הביטחוני קובע במידה רבה את הפערים בחברה.

עקב השקעות עתק בשטחים ובניהול המלחמה לא נשאר די כסף כדי להשקיע בתשתית הפיסית, בכבישים מהירים, במחלפים, בביוב ובמים - ולכן הפריפריה (בעיקר בדרום הארץ) נשארה מאחור, מנותקת מהמרכז, מה שפגע באיכות החיים וביכולת למצוא עבודה מכניסה במרכז הארץ.

לא נשאר די כסף כדי לשפר את רמת החינוך בפריפריה. ולכן, ככל שמתרחקים מהמרכז כך יורדת רמת החינוך, וכבר הוכח הקשר בין רמת ההשכלה לרמת ההכנסה.

הכנסת פועלים זרים לארץ באמצע שנות ה- 90, במקום הפועלים הפלשתינאים, גרמה להורדת שכרם של עובדי הכפיים כי הזרים הסכימו לעבוד בשכר נמוך ביותר. כך דחקו הזרים את עובדי הכפיים אל מעגל האבטלה ומקבלי הבטחת הכנסה.

במקום לשמור שהעסקת עובד זר תהיה יקרה ולא כדאית, הממשלה פועלת בניגוד לכך. העסקת עובד זר זולה היום ב- % 40 מהעסקת עובד ישראלי, ובעצם הימים האלה מנעה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת קביעת היטל על העסקת עובד זר; כי האינטרסים של חברות כוח האדם (שכמה מבעליהן מקורבים לשלטון), הקבלנים והחקלאים חזקים יותר מכל הדיבורים על מלחמה באבטלה.

וכאשר הפערים בין העשירים לעניים הלכו וגדלו בשני העשורים האחרונים מצאה המדינה פטנט להשקיט את מצפונה: העלאת המסים על עבודה והפניית הכסף להגדלת תשלומי ההעברה, ובעיקר קצבאות הביטוח הלאומי.

אבל מתברר, שהפתרון הדחוק הזה נכשל. למרות המסים הגבוהים המוטלים בעיקר על שני העשירונים העליונים ולמרות תשלומי ההעברה הגדולים מאוד המגיעים לעשירונים התחתונים, רמת האי-שוויון של ההכנסה הפנויה הורעה גם היא ב- 20 השנים האחרונות. התוצאה היא, שהיום המסים המוטלים על מי שעובד הם כה גבוהים, עד שהם מורידים את הרצון לעבוד וליזום ואף מעודדים ירידה מן הארץ. מצד אחר, גדל כאן דור שהתרגל לחיות על קצבאות ועל הבטחת הכנסה בלי לעבוד - ופערים אלה רק הולכים וגדלים ופורמים את המרקם העדין של החברה.