לקראת הבחירות הפיצה "הקרן החדשה לישראל" בקרב הארגונים הנתמכים על ידיה רשימה של שבעה איסורים. נוסף לאיסור על תמיכה שמית במועמדים, ואף לא ב"סוג" מועמד, כגון נשים או צעירים, ואיסור על מימון או סיוע כלשהו למועמדים, ואיסור על תעמולת בחירות, על הארגונים גם נאסר לפרסם הצבעות של חברי כנסת, אלא אם עשו זאת באופן סדיר קודם לכן.

לארגון מותר לפעול מול מועמדים או מפלגות בניסיון להשפיע עליהם לאמץ עמדות, אך הוא אינו רשאי לתת פרסום לעמדות אלה. ארגון יכול להעניק חסות לרב-שיח של מועמדים כל עוד לא מדובר בסוגיות המוקדשות לתחום שבו הוא עוסק; למשל, ארגון נשים לא יכול לתת חסות לדיון על מעמד האשה.

בשבוע שעבר גילו הארגונים שהקרן החדשה מתכוונת לאכוף את הדיברות. שעות ספורות לאחר שהופיעה ב"הארץ" ידיעה על הצטרפות ארבעה מראשי מטה המאבק של ארגון הנכים למפלגת "עם אחד", הודיעה הקרן שבכוונתה לבטל מענק בסך אלפי דולרים לארגון. בתגובה טענו ראשי המטה שמדובר בהצטרפות של יחידים ולא של כל הארגון.

האיסורים, הנובעים בין השאר מהגבלות שמטיל החוק האמריקאי על תרומות פטורות ממס, ממחישים את התלות המוחלטת של הפעילות החברתית החוץ-פרלמנטרית בכספי תרומות ומציבים לפני חלק מהארגונים את הברירה להיות או לחדול. לכאורה, האיסורים מחזקים את תדמיתה ה"נקייה" של הזירה החוץ-פרלמנטרית לעומת זו ה"מושחתת" של הפוליטיקה המפלגתית. אך הדרישה מארגונים, שכל מהותם היא ניסיון להשפיע, להתנזר מפעילות זו דווקא ברגע האמת של ההליך הדמוקרטי היא גלולה מרה.

בעבור חלק מהפעילים האיסורים הללו מחדדים את הדילמה בין ניסיון להשפיע מבחוץ על סדר היום הפוליטי לבין כניסה לפוליטיקה בתקווה להשפיע מבפנים. אחד הטיעונים הנצחיים נגד הפעילות המפלגתית הוא מחויבותה לקבוצות אינטרסים שבהן היא תלויה. הקריאה לנתק את הקשר בין הון לשלטון מהדהדת בכל הפגנת מחאה חברתית. השאלה היא מה ההבדל בין תלותם של פוליטיקאים בתרומה מקבלנים לבין תלותם של ארגונים בתרומה של פילנתרופים. לכאורה, אלה פועלים מתוך אינטרס כלכלי והאחרים לא.

אך בראייתו של עו"ד יובל אלבשן, מהפעילים המרכזיים בזירה החברתית בשנים האחרונות, ההבדל פחות מהותי מאשר הוא נראה על פניו. מבחינה מסוימת עדיף בעיניו האינטרס הגלוי של בעל הון על פני זה הלא ידוע של תורם אנונימי. אלבשן הכריע באחרונה בדילמה שבין עמידה בצמתים לעמידה על דוכן הכנסת. הוא ניסה להשתלב באחת הרשימות לכנסת, מתוך אמונה שעדיף שישפיע מבפנים מאשר יהיה נקי וצודק מבחוץ.

המתנגדים לגישה זו מזהירים מפני "קניית" פעילים במנעמי השלטון, ומעלים שוב ושוב את הדוגמה של צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, דוד לוי - פעילים ששעתם היפה היתה מחוץ לפוליטיקה. אבל יש דוגמאות אחרות: ח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש, ח"כ ענת מאור ממרצ, ח"כ נחום לנגנטל מהמפד"ל. שלושה מחוקקים מצטיינים שעשו למען החלשים בחברה יותר מאשר עשרות הארגונים הפועלים מחוץ לכנסת. פרישתם מהכנסת מותירה חלל שאסור שיתמלא על ידי פוליטיקאים שאינם מחויבים לנושא החברתי. במדינה מתוקנת היה הפרלמנט מתברך במפלגות חברתיות הנושאות בעול העשייה למען החלשים ומניפות בגאווה את הדגל הזה. אך השיטה הניאו-ליברלית דחקה את העיסוק בנושאים חברתיים וכלכליים מחוץ לפוליטיקה, כדי לעקר אותם מהשפעה, ואותם ארגונים או פעילים המתנגדים נחרצות לכניסה לפוליטיקה משחקים לידי אותה שיטה. כפי שמגדיר זאת ד"ר דני גוטויין מאוניברסיטת חיפה, הארגונים עושים "אסתטיזציה של העוול" ולמעשה משתפים פעולה עם השיטה, שלא רק הפריטה את הדאגה לאזרחיה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה, אלא גם הפריטה את המחאה החברתית.

אמנם בחודשים האחרונים, מאז הציגה הממשלה את התקציב האנטי-חברתי ביותר בהיסטוריה הקצרה של המדינה, רשמה פעילותם של הארגונים שיא של השפעה. אפשר אף לומר, כי ללחץ שהפעילו על פוליטיקאים, נוסף לעומק המיתון והאבטלה, היה חלק בהתפרקות ממשלת האחדות, גם אם הנושא הכלכלי-החברתי שימש תירוץ פוליטי נוח לבנימין בן אליעזר. אך הארגונים אינם יכולים להיות תחליף למפלגות. תפקידם לעורר מודעות וללחוץ מבחוץ, כדי להעצים את המחוקקים המחויבים לנושאים אלה ולאפשר להם להשתמש בכלים שמעניקה השיטה. זו משמעותה של דמוקרטיה.