כתבה המתפרסמת היום במוסף "הארץ" ("המבצר שלנו סגור", מאת שרה ליבוביץ דר) מלמדת, כי זה שנתיים ישראל נוקטת מדיניות נוקשה ושרירותית נגד אורחים; לשיטת שר הפנים, אלי ישי, המיושמת בידי משטרת הגבולות ורשות שדות התעופה, זר המבקש להיכנס אינו רצוי, אלא אם יוכח אחרת. כך נוהג גם דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, ביחסו לעיתונאים זרים, וקשה להניח שהוא פועל בניגוד לדעת הממונה עליו, ראש הממשלה אריאל שרון.

מעדויות המרואיינים בכתבה מצטיירת מציאות מקוממת: ספורטאים המשחקים בקבוצה ישראלית עוברים חוויה משפילה בכניסתם לארץ, אם אישור העבודה שבידם לא הוארך כראוי. עיתונאים זרים זוכים ליחס עוין מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, לקשיים מכוונים בקבלת היתר עבודה ולחקירות בלתי נסבלות בנמל התעופה. משקיפים פוליטיים ופעילי זכויות האדם ומשפטנים עוברים מיון, לעתים אף תוך כדי הפרדה בין יהודים לאחרים - ורבים מהם נדחים. חלילן רומני נודע, גיאורגי זמפיר, אשתו ושבעה מלוויו, שבאו לישראל למסע הופעות מתוכנן מראש, התקבלו בגסות ושולחו בחזרה בבושת פנים.

אין חולקים על כך, שמדינה רשאית לברור את הזכאים להיכנס לתחומה. כך נהגה ישראל מאז הקמתה. עם זאת, מעולם לא היה היחס לאורחים זרים כה גס ועוין. משטרת הגבולות אמורה למנוע כניסת מפגעים, עבריינים, מהגרים בלתי חוקיים ומחפשי עבודה בלתי מורשים, אך באחרונה היא מתנכלת באופן שיטתי גם לאורחים תמימים - וכמובן לאלה המבקשים להתרשם מן הנעשה בשטחים.

ישראל עוברת שינויים מרחיקי לכת בדיוקנה. מחברה פתוחה וסובלנית היא נהפכת בשנים האחרונות לחברה מסתגרת, עוינת ומתגוננת. חומות אלה - מלמד הניסיון - רק יקשו את מצבה. הבידוד שהיא כופה על עצמה יתגלה כחרב פיפיות. הכוחנות שהפוליטיקאים והביורוקרטים מפעילים כלפי חוץ תופנה לבסוף גם כלפי אזרחי ישראל. הבוז של גורמים אלה לכללי המשחק החלים בעולם החופשי והפתוח יטפח על פניהם. והדלתות שהם נועלים בפני העולם ייטרקו בסופו של דבר בפניהם.

מדינת ישראל, המבקשת חופש תנועה וגישה לאזרחיה, מחויבת לכבד את זכותם של אזרחי מדינות אחרות לבקר בתחומה.

עשרת אלפים זרים לא הורשו להיכנס לישראל בשנתיים האחרונות אחרי שכבר הגיעו לנקודות כניסה לארץ. ביניהם היו חברי פרלמנט איטלקים וקפריסאים, עובדי הקונגרס האמריקאי, רופאים, רבנים, פעילי זכויות אדם, עיתונאים וספורטאים. רבים אחרים מטורטרים ללא צורך עד שכניסתם לישראל מאושרת. לעתים מתרחשים בשדה התעופה מחזות מבישים, כשליהודים מותר להיכנס בעוד חבריהם הנוצרים והמוסלמים נאלצים לחזור לארצותיהם. את מחיר המדיניות הזו עשויים אזרחי ישראל לשלם בקרוב. אם ישראל תמשיך לתמוך במדיניות הזאת, אומרת חברת הפרלמנט האירופי לואיזה מורגנטיני, "תתחיל להיות אצלנו הדדיות. אם אתם מערימים קשיים בכניסה לארץ לאזרחים אירופים אנחנו נדרוש ויזה מאזרחים ישראלים שרוצים לבקר באיטליה".

ומורגנטיני לא לבד. גם סגן שגריר צרפת בישראל, מישל מיראייה , שטיפל במקרים רבים של מסורבי כניסה לישראל מזהיר: "אם יהיו עוד ועוד מסורבים זה יעלה לדרג הפוליטי ואז תיבדק מחדש כניסת ישראלים לצרפת".

אבל בישראל, כך נראה, כלל לא מודאגים מהאיומים הללו. "היו פרצות בכניסה לישראל. נהיינו יותר מסודרים. סגרנו את הפרצות", אומר בגאווה שר הפנים אלי ישי. ודני סימן, מנהל לשכת העתונות הממשלתית, שנשאל על מקרים שבהם נאסרה הכניסה על עיתונאים זרים שהגיעו ללא אשרות עבודה מסודרות, לא מתאמץ אפילו לייפות את העובדות ואומר בלי להסס: "הם צריכים אישור עבודה אז שיביאו אישור עבודה. עד עכשיו הם התרגלו שאותנו אפשר לסבן כי אנחנו רגישים לדימוי שלנו. אז בואו נפסיק להתרגש מזה שכתבו עלינו כתבה שלילית. אם לא יכתבו על סירוב הכניסה יכתבו על משהו אחר. כמו שאבא שלי אמר כשהוא ראה ילד בוכה, אני עוד מעט אתן לך על מה לילל. אז נתנו להם סיבה לבכות".

על פי חוק הכניסה לישראל נהנה שר הפנים מסמכות מוחלטת למנוע כניסת זרים לישראל. הוא אף אינו חייב לנמק את סירוב הכניסה. ברוב המקרים, למסורבים לא נאמר מדוע הם לא הורשו להיכנס לארץ. "המקרים האלה פוגעים בשמנו הטוב ובאינטרס הלאומי של ישראל", אומר פרופסור אלי בר נביא שהיה שגריר ישראל בצרפת בשנתיים האחרונות. "כשגריר טיפלתי בעשרות תיקים כאלה. הרושם המתקבל הוא של שרירות לב ודעה קדומה".

כשליש מהמסורבים נכלאים, עד ליציאתם מהארץ, במתקן המסורבים בשדה התעופה בן גוריון הממוקם באולם הכניסה, מול נקודות המכס, ליד מסוע מספר שלוש לקבלת חפצי הנוסעים. במתקן שני חדרונים קטנטנים, בכל חדר שני חלונות זעירים, גבוהים. בחדר הגברים שלוש מיטות קומותיים, בחדר הנשים שתי מיטות. המקלחת והשירותים משותפים. בחדרים ריח טחוב ורעש בלתי פוסק מהמסועים. כשלושה מסורבים בממוצע נכלאים שם מדי יום ושוהים במתקן בין שעות ספורות לשבוע ימים. "צריך בהחלט לשפר שם את תנאים", אומר אלי ישי. בעוד כמה חודשים, הוא מבטיח, יעבור המתקן למקום מרווח יותר בשדה התעופה.

טאטום בראון, כדורסלנית קבוצת מכבי רעננה, היתה כלואה שם בשבוע שעבר במשך חמש שעות. בראון הגיעה לרעננה בחודש אוגוסט ויצאה בנובמבר לחופשה קצרה. כשחזרה התברר שקבוצתה לא הסדירה את אשרת העבודה שלה. בעבר התיר משרד הפנים לספורטאים להיכנס עם אשרת תייר, ובמהלך שהותם בארץ הוסדרה להם אשרת עבודה. לאחרונה הנהלים הוחמרו: ספורטאי שמגיע ללא אשרת עבודה לא מורשה להיכנס לארץ. שבוע ימים אחרי האירוע בראון עדיין נסערת. "אני מבינה שיש חוקים ושצריך לפעול על פיהם, אבל הם היו מאוד עוינים ונוקשים. עד היום אני לא מאמינה שדבר כזה קרה לי. אני אזרחית אמריקאית. היססתי אם לבוא לשחק בישראל בגלל המצב הביטחוני ובסוף החלטתי להגיע בכל זאת. אני לא אלמונית שתנסה לברוח בישראל מהקבוצה ולהפוך לעובדת זרה לא חוקית או לעבריינית. אני משחקת בקבוצה ידועה. אחת מעובדות משרד הפנים אפילו אמרה לי שהיא ראתה אותי בטלוויזיה. ובכל זאת התנהגו אלי בשדה התעופה כמו אל עבריינית נמלטת. כשהגעתי לשדה התעופה נאמר לי שאין לי ויזת עבודה. הייתי בחקירה שנמשכה ארבע שעות ואז אמרו לי שאצטרך לעזוב את ישראל. לא כל כך הבנתי את כל התהליך, לא נתנו לי לדבר עם אף אחד. שאלתי לאן לוקחים אותי ואם ינעלו אותי בחדר. השוטרת אמרה לי שלא ינעלו אותי והיא שיקרה לי מפני שהם כן נעלו אותי. שאלתי לאיזה חדר לוקחים אותי והיא אמרה 'סתם חדר'. לא רציתי להיכנס, אני לא טיפשה, אבל הם היו עוינים, דחפו אותי וסגרו את הדלת ממש עלי. זה היה נורא, אני לא בן אדם מסוכן, לא היה צורך להתייחס אלי ככה".

חמש שעות שהתה בראון במתקן. "שיחקתי במחשב, דיברתי עם אבי, הייתי חסרת מנוחה, חיכיתי שהזמן יעבור". עוד באותו לילה היא טסה לאמסטרדם, שהתה שם שלושה ימים וחזרה לישראל אחרי שקבוצתה סידרה את אשרת העבודה שלה. "אבי אמר לי לא לחזור לישראל אחרי מה שעשו לי אבל אני אוהבת את הקבוצה שלי, עבדתי קשה כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום ואני לא אתן לאף אחד לקלקל לי את הקריירה".

אשר פאר, יו"ר מכבי רעננה, אומר ש"בראון יכלה לשקר ולהגיד שהיא תיירת ואז היא היתה נכנסת לארץ בלי בעיה אבל אנחנו לא מתכוונים לשקר. הגשנו בקשה לאישור עבודה. בגלל השביתה זה התעכב וכך קרה שלא היה לה אישור עבודה. בעבר שחקני כדורסל תמיד נכנסו בלי בעיה עם אשרת תייר. בשנתיים האחרונות יש קשיחות לא נורמלית. במשרד הפנים מסתכלים על השחקנים הזרים כאילו כל אחד הוא פועל זר בפוטנציה. לא מספיק שאף אחד לא רוצה לבוא לכאן, אז הם מערימים קשיים על מי שכן מוכן להגיע. חבל. בראון בטראומה מכל הסיפור הזה ולנו זה עלה אלף דולר להטיס אותה לאמסטרדם לשלושה ימים".

גם רג'י באסט, שחקן כדורסל בהפועל גליל עליון, היה כלוא במתקן במשך שמונה שעות. הוא הגיע לישראל בספטמבר ללא אשרת עבודה. כניסתו הותרה בתנאי שקבוצתו תסדיר את האשרה. בנובמבר הוא יצא עם הקבוצה למשחקים בארצות הברית. כשחזר התברר שאין לו עדיין אשרת עבודה. הוא לא הורשה להיכנס לארץ ונלקח למתקן המסורבים עד שקבוצתו תפתור את הבעיה. "אנשי הביטחון אמרו לי שאני לא אהיה בכלא", הוא אומר, "אבל הם נעלו את הדלתות מבחוץ. בעיני זה כלא. הם לא הקשיבו לי, לא היו מוכנים לענות על שאלות, דחפו אותי לחדר, נתנו לי שלוש חתיכותבשר ובגלל שבדיוק באותו יום חגגתי אתיום הולדתי ה- 25 השומר הביא לי חתיכת עוגה. ניסיתי לישון אבל אי אפשר לישון שם".

לפטר ארסיץ, שחקן כדורסל יוגוסלווי בקבוצת מועדון כדורסל חיפה לא סייעה העובדה שעמרם מצנע, ראש עיריית חיפה, הבטיח לערוב לו באופן אישי. ארסיץ הגיע לישראל בתחילת נובמבר ללא אישור עבודה ונכלא במתקן המסורבים. "בגלל השביתה לא הצלחנו להסדיר את האשרה. אמרנו למשרד הפנים שמצנע אחראי לו באופן אישי", אומר ישראל בן שלום, יו"ר מועדון כדורסל חיפה, "אבל זה לא עזר. הוא היה עצור 12 שעות עד שהעלינו אותו על טיסה לציריך. למחרת סידרנו לו אשרה והוא חזר לארץ. אני לא מבין את זה. הבן אדם לא פושע, הוא מגיע לקבוצה עירונית מסודרת, ראש העיר מוכן לערוב לו, אם מחר נצטרך את עזרת יוגוסלוויה בנושא כלשהו הם יזכרו לנו את היחס לארסיץ. התייחסו אליו באופן משפיל, אפילו למנהל הקבוצה לא נתנו להיות איתו, להרגיע אותו".

סגן ניצב אלי קליין, מפקד תחנת המשטרה בנמל התעופה שמפעילה את מתקן הכליאה למען משרד הפנים אומר שהיחס לשוהים במתקן טוב. "אנחנו מבינים שהם לא עבריינים אלא אנשים שמסיבות מסוימות נאסר עליהם להיכנס לארץ ואנחנו לא מתייחסים אליהם כמו אל עבריינים. את האוכל הם מקבלים ממסעדה בשדה התעופה. גם אני לא אוהב את האוכל של המסעדה הזאת אבל זה מה שיש כאן בסביבה. בדרך כלל אני נותן להם להתקשר לעורך דין, לקונסוליה ולמשפחה".

דני קשטן, יו"ר איגוד הכדורסל, סבור שכל זה לא מספיק. "אנחנו כל הזמן נתקלים בקשיים. דינם של הכדורסלנים הזרים הוא כדין כל אדם אחר ואם קבוצה לא סידרה לשחקן אשרה היא צריכה להבין שהשחקן צריך לחזור הביתה, אבל מצד שני אפשר לגלות קצת התחשבות. מה כבר שחקן כזה יעשה אם הוא יכנס לארץ? הוא הרי לא יברח לשום מקום. בימים קשים כאלה, כשאין תיירות וזרים לא מגיעים ורשויות בינלאומיות לא מתירות לקבוצות לשחק בישראל, ראוי שמשרד הפנים יהיה יותר גמיש ויבין שכל שחקן זר הוא

שגריר של מדינת ישראל. איך שמתייחסים אליהם זה מה שהם יעבירו בעולם".

יכולנו להגיד לשחקנים לשקר בשדה התעופה, אומר יהודה שקמה, מנכ"ל איגוד הכדורסל, "אבל הם לא נוהגים לשקר וכשבמשרד הפנים רואים כושי של שני מטר מבינים שהוא כדורסלן ואם אין לו אשרת עבודה הוא נעצר בתא מעצר שערורייתי. קשה להאמין שמדינת ישראל מחזיקה במקום כזה אנשים חפים מפשע. רוב הבעיות נוצרות במהלך העונה כשהשחקנים הזרים מוחלפים ושחקן חדש צריך להגיע במהירות והקבוצות לא תמיד מספיקות לסדר לו את כל האשרות".

לעתים הספורטאים הזרים מורשים להיכנס לישראל אבל נתקלים לפני כן ביחס נוקשה. בשבוע שעבר חזרו שחקני מכבי חיפה ממשחק באתונה. הישראלים חצו את ביקורת הדרכונים במהירות. חמשת הזרים של הקבוצה עוכבו במשך כחצי שעה כדי להצטלם לקראת מעבר לנוהל כניסה חדש. השחקנים התמרמרו, ניסו להתקשר לכל מי שרק אפשר אבל נאלצו לעבור את התהליך. "עצם העיכוב היה לא נעים ולא סימפטי", אומר איתמר צ'יזיק, מנכ"ל מכבי חיפה. "תארי לעצמך שאת באה לאיטליה ובמקום להיכנס למדינה שולחים אותך לפה ולשם. זה לא נעים".

שמואל טייכר, יו"ר מכבי רמת גן כדורסל, מכיר את התופעה. בשנה שעברה עוכבו שלושה שחקנים אמריקאים של הקבוצה בשדה התעופה במשך שמונה שעות בשל בעיה ביורוקרטית דומה. "לא היתה להם בדרכונים חותמת מתאימה של משרד הפנים ולמשרד הפנים יש עניין להקפיד מאוד על כל בעיה טכנית קטנה. הם מסבירים לי שיש להם בעיה עם הפועלים הזרים לכן הם מחפשים אצלנו, אבל אלינו לא מגיעים אנשים אנונימים, אין רגע שבו אנחנו לא יודעים איפה השחקן, הוא לא יכול להיעלם לנו פתאום".

גם באיגוד העתונאים הזרים טוענים שמשרד הפנים מגזים בקשיים שהוא מערים בכניסה לארץ. 15 תלונות הגיעו לאיגוד בחודשים האחרונים מעתונאים שמצלמותיהם הוחרמו, או שסבלו מיחס משפיל או שכניסתם לארץ נאסרה. ג'יי בושינסקי, כתב "טורונטו סאן" בישראל חזר באוגוסט מארצות הברית והתבקש להצטלם מחדש, כדי שאפשר יהיה להאריך את אשרת העבודה שלו. "הייתי צריך לצעוד מרחק לא קצר בשדה התעופה ואז לעמוד בתור עם עוד 40 בני אזרחות שונים, בעיקר מהעולם השלישי, וזה אחרי טיסה של 13 שעות. פעמיים נוספות עוכבתי סתם, רק לצורך בדיקה מעמיקה יותר של כל הפרטים שלי. וזה תמיד מלווה בשאלות שונות. הדברים האלה משאירים לך טעם רע לפה ומביאים ליחסי גומלין. מי שלא מאמין לך אתה לא מאמין לו, מי שלא מסביר לך פנים אתה לא מסביר לו פנים. נוצר רושם בחלונות הגבוהים, ואני לא יודע אם שר הפנים אלי ישי קורא עיתונות חוץ, שכתבי החוץ הם אויבי ישראל וצריך להקשות עליהם כמה שאפשר. בכל העולם מקבלים אותנו בשמחה. אפילו בברית המועצות בזמן המלחמה הקרה עיתונאים אמריקאים התקבלו בזרועות פתוחות. רק כאן מתייחסים אלינו גרוע. באף מדינה לא נתקלתי בקבלת פנים כזאת וזה כולל את מזרח גרמניה, סעודיה וסודן".

ג'ף ריגן, איש צוות צילום של הרשת האמריקאית אן-בי-סי נתקל בקבלת פנים גרועה במיוחד. הוא חזר בספטמבר מחופשה בשארם א-שייח. במעבר הגבול בטאבה נאמר לו שהכניסה לישראל אסורה עליו מאחר שתוקף אשרת העבודה שלו פג.

הבעיה היא שכבר חצי שנה מנסים באן-בי-סי להאריך את תוקף האשרה של ריגן ללא הצלחה. איגוד הצלמים דורש מלשכת העיתונות הממשלתית שלא תאפשר העסקה של צוותי צילום זרים. איגוד העתונאים הזרים מתנגד לדרישה בטענה שעובדים ישראלים לא יכולים להיכנס לשטחים. משמעות ההחלטה היא שהעיתונות הזרה לא תוכל לסקר את השטחים. ריגן נקלע לעין הסערה. הוא נשאר בטאבה ארבעה ימים וחזר לביתו בהרצליה פיתוח כדי לארוז את חפציו ולעזוב את ישראל. "עד היום אני אורז", הוא אומר, "באן-בי-סי מנסים לפתור את הבעיה. המצב שלי עדין. אני מקווה שזה יסתדר".

אחמד בהדו, איש צוות צילום של סוכנות הידיעות רויטרס נכלא בחודש אוגוסט במתקן המסורבים מסיבה דומה. הוא הגיע לישראל מירדן אחרי שעבד בבלגיה תשע שנים וביקר בישראל ארבע פעמים. בשדה התעופה נאמר לו שאין לו אשרת עבודה והוא נלקח למתקן המסורבים. "זה משפיל", הוא אמר, "אני מתוסכל. זה לא נראה כמו דמוקרטיה".

הגישה הזאת לא מסייעת למדינת ישראל, בדיוק להיפך, אומרת לואיזה מורגנטיני, חברת הפרלמנט האירופי. בחודש יולי אירגנה מורגנטיני ביחד עם שלום עכשיו משלחת של כ- 300 פעילי זכויות אדם איטלקים שהיו אמורים להשתתף בשרשרת שלום אנושית בירושלים יחד עם מפגינים פלשתינאים. 40 המפגינים הראשונים נעצרו בשדה התעופה והוחזרו לאיטליה. מאות המפגינים שהיו אמורים להגיע בעקבותיהם החליטו לא לטוס לישראל וההפגנה בוטלה. מורגנטיני שלחה דואר אלקטרוני למאות אנשים בכל רחבי העולם. "סירוב הכניסה לישראל מוכיח פעם נוספת את מדיניות הכיבוש של ישראל ופוגע בדמוקרטיה הישראלית וביחסיה עם אזרחים אירופים", היא כתבה.

חבר הכנסת יוסי כץ הגיש שאילתה בנושא לשר הפנים. סגן שר הפנים, דוד אזולאי, השיב בשם משרד הפנים: "בידי משטרת ישראל מצוי מידע כי כוונתם היתה להפר את הסדר הציבורי, על כן סורבה כניסתם כדין. עם זאת אני חושב שיש לנו מספיק פעילי שלום במדינת ישראל. אנחנו לא צריכים לייבא מפגינים ופעילי שלום".

ישראל עושה מה שהיא רוצה ועושה זאת בנוקשות ובשרירות לב, אומר ג'ו גרובס מארגון פילואושיפ אוף ריקונסיליאיישן, ארגון זכויות אדם אמריקאי בינדתי פאציפיסטי שנוסד ב- 1916 כדי למנוע מלחמות בעולם ושעליו אמר אלברט איינשטיין שמטרתו היא "המטרה ההגיונית היחידה".

ביולי אירגן גרובס משלחת של 19 אזרחים אמריקאים שהתכוונו לבקר בישראל ובשטחים ולהיפגש עם פלשתינאים בבית לחם ובעזה, עם משפחות שכולות ישראליות, עם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, מתנחלים מאפרתה ונציגי ארגון רבנים למען זכויות אדם. "על פי עצת מחלקת המדינה, הודענו לשגרירות ישראל בוושינגטון שאנחנו מגיעים", אומר גרובס בשיחת טלפון מוושינגטון, "כשהגענו לשדה התעופה הראינו לפקיד משרד הפנים את סדר היום שלנו ואת מכתבי התמיכה מחברי קונגרס. פקיד משרד הפנים בשדה התעופה התקשר למשרד הפנים בירושלים ואחרי התייעצות הוחלט שרק שני חברי המשלחת שמחזיקים באזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית, ייכנסו לארץ. האחרים יחזרו לארצות הברית. לא נתנו לנו שום הסברים. הם אמרו לנו שהם לא צריכים לתת הסברים".

ללוס אנג'לס טיימס שכתב על האירוע אמרה דוברת משרד הפנים שהקבוצה רצתה לבקר בעזה, חברון ובית לחם: "הם רצו להביע תמיכה בפלשתינאים שעכשיו הם האויב שלנו".

הקונסול האמריקאי שהגיע לשדה התעופה אמר לנו באופן לא רשמי, שנאמר לו שהביקור שלנו יעודד את הטרור, אומר גרובס. "זה מוזר מפני שאנחנו ארגון פציפיסטי שמגנה את הטרור על כל היבטיו וכאמור רצינו להיפגש גם עם ישראלים".

במשך שמונה שעות הוחזקו 17 המסורבים במתקן המסורבים בשדה התעופה, "עם אוכל ושתייה בכמות מוגבלת", אומר גרובס. "היינו מאוד מופתעים וכועסים. הממשלה הישראלית לא רוצה שאנשים כמונו ייכנסו לישראל וזה חבל מפני שככה נוצרה ל-17 אנשים, שהם מנהיגים בקהילותיהם, תדמית שלילית על ישראל. היה לנו במשלחת נשיא של בית כנסת באזור וושינגטון ואפילו לו לא הירשו להכנס. זו מדיניות נוקשה ושגויה ולא מובנת. במשך27 שנים שנים אנחנו מביאים משלחות לישראל, בשנה האחרונה הבאנו ארבע משלחות שנכנסו לארץ בלי בעיה. כנראה שהפעם המספר הגדול של המוסלמים במשלחת הזיק לנו. במשלחת הקודמת מתוך 16 חברים רק שלושה היו מוסלמים. במשלחת האחרונה מתוך 19 חברים היו שמונה מוסלמים, חמישה יהודים ושישה נוצרים".

בחודש יוני התארגנה משלחת דומה של ארגון אמריקאים מוסלמים למען ירושלים. "היינו 20 אנשים, מהם 17 מוסלמים והשאר נוצרים", אומרת מרגרט זקנון ממשרדי הארגון בוושינגטון. "כשהגענו לשדה התעופה ביקשו מאיתנו לזוז הצידה, אחרי שהראיתי את סדר היום שלנו. התכוונו לבקר בגדה, בעזה, בנצרת ובגליל ואמרו לי שתוכנית הביקור מהווה סכנה למדינה. התקשרנו לשגרירות שניסתה לשכנע את משרד הפנים לשנות את ההחלטה, אבל נאמר להם שההחלטה יצאה מלשכת השר ואי אפשר לשנותה. היתה לנו קבוצה טובה: סטודנטים, עורך דין, מרצה באוניברסיטה, מוסיקאים, כומר. אף אחד מהם לא היה כאן בעבר, כולם חיכו בהתרגשות לביקור, היו כמה אמריקאים-פלשתינאים שבשבילם זה היה ביקור רגשי מאוד. היו מי שאמרו לנו שכדאי שנגיע ביחידים ולא כקבוצה אבל אנחנו לא רצינו להסתיר שום דבר, באנו עם כוונות טובות. החלטתי שלא נשקר וזה עלה לנו במחיר יקר. שמונה שעות חיכינו בשדה התעופה, הרגשנו נורא. היינו חשודים רק בגלל שאנחנו מוסלמים. אפילו לבית השימוש ליוו אותנו. הפסדנו את הכסף של הכרטיס. לא הבנו למה זה קורה לנו".

חודשיים אחר כך, בחודש אוגוסט, התלוותה זקנון למשלחת של שישה עובדי קונגרס אמריקאים שהגיעה לישראל דרך גשר אלנבי. למשלחת התלווה גם ג'וש רובנר מארגון יהודים למען השלום בפלשתין ובישראל. רובנר, שנושא באזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית, הורשה להיכנס. כל האחרים נאלצו לחזור לירדן. "לא רציתי להיפרד מחברי המשלחת וחזרתי איתם לירדן", אומר רובנר. "בממשל האמריקאי אמרו לנו שההחלטה היתה של השר עצמו. לא האמנתי שמדינת ישראל לא מאפשרת למשלחת של הקונגרס לבקר בישראל. כישראלי הרגשתי עצוב. היה ברור שישראל מנסה להסתיר משהו מהקונגרס האמריקאי".

לסוכנות אי-פי שסיקרה את האירוע נאמר במחלקת המדינה שהקונסוליה האמריקאית בירושלים והשגרירות בתל אביב מנסות לשנות את ההחלטה. שלושה ימים אחר כך הורשו חברי המשלחת לבקר בישראל. הם שהו כאן רק שלושה ימים במקום ביקור של שבוע כפי שתוכנן.

באפריל נקלעה מוניק רינון, יועצת פוליטית מפאריס, לסלקציה דומה. היא הגיעה עם קבוצה קטנה של פעילי זכויות אדם צרפתים לישראל כדי להיפגש עם עמיתיהם הישראלים. כל חברי הקבוצה היהודים, ביניהם סטפן הסל, שהיה שגריר צרפת באו"ם, הורשו להיכנס. רינון נלקחה הצידה. "אמרו לי שיש איתי בעיה", היא אומרת. "כששאלתי איזו בעיה הם לא ענו ואמרו שלא אדאג, הם בודקים. בינתיים נאמר לשאר חברי הקבוצה לא לחכות לי. נשארתי לבד בשדה התעופה, שאלתי שוב ושוב מה קורה, אף אחד לא ענה לי. אחרי כמה שעות נלקחתי לחדר צדדי, התבקשתי להתפשט, אשה בדקה אותי, לקחו ממני את הדרכון, צילמו את כל המסמכים שלי ואמר לי שאני מסורבת כניסה. לילה שלם נשארתי בשדה התעופה. למחרת חזרתי לפאריס. הרגשתי מושפלת. התייחסו אלי כמו אל טרוריסטית. אני בת 56, מעולם לא הייתי עבריינית, באתי לישראל להיפגש עם כמה חברים, בכלל לא התכוונתי להיכנס לשטחים. עד היום אני לא מבינה למה עשו לי את זה".

אורן מדיקס, שהזמין את רינון לביקור, אומר שכשהיא השאירה לו הודעה שהיא מסורבת כניסה הוא לא האמין. "מדובר באשה רגילה שלא באה בשליחות חתרנית ובכל זאת התייחסו אליה כאן כמו אל סוחרת סמים קטנה מקולומביה. התחושה שלנו היתה מאוד קשה. כנראה שאם אתה לא יהודי, עדיף קצין בצבא, אין לך הרבה סיכויים להיכנס לישראל".

מירייה מישל סגן שגריר צרפת בישראל מכיר את המקרה. "זו זכותה של ישראל כמדינה ריבונית למנוע כניסה לארץ", הוא אומר, "אבל במשרד הפנים פועלים בקשיחות, בלי שוליים. אם אתה מגיע מאוחר בלילה אתה עלול למצוא את עצמך כלוא בחדר קטן בלי שאתה מבין למה. טיפלתי בצרפתים שבאו להשתתף בחתונה במזרח ירושלים ולא נתנו להם להיכנס רק מפני שהם רצו להגיע למזרח ירושלים. יש המון בעיות כאלה. מצד אחד אתם רוצים שיבואו תיירים צרפתים, מצד שני הם מוצאים את עצמם על מטוס בחזרה לצרפת".

פרופסור אלי בר נביא שהיה שגריר ישראל בצרפת אומר שבעבודתו כשגריר הוא היה "מעורב בהרבה מקרים כאלה ותמיד זה נתפס כפגיעה בחופש התנועה. אמנם יש גם אלמנטים עוינים שאולי מוטב שלא יכנסו לארץ אבל בדרך כלל מוטב לתת לגורם עוין להיכנס מאשר להסתכן בפגיעה חמורה בשמה הטוב של ישראל אם הוא לא ייכנס. לז'וזה בובה (נשיא התאחדות החקלאים הצרפתית, מתנגד קולני לגלובליזציה ותומך במאבק הפלשתיני) לא הייתי נותן להיכנס, אבל דווקא לו כן נתנו להיכנס ולהרבה אחרים שהם הרבה פחות בוטים ממנו לא נתנו להיכנס. לפעמים פקידי משרד הפנים עושים מעשים שהם מעבר לסביר, עד כדי התעללות ממש. כשמזלזלים בזכויות אדם בשם הביטחון אנחנו פוגעים באינטרס הלאומי של המדינה".

רק בודדים מבין המסורבים פונים לעזרת בתי המשפט, שבדרך כלל מקבלים את עמדת שר הפנים. ביולי הגיעה לארץ מגרמניה פעילת זכויות אדם, נוראן איגיט, ילידת טורקיה כאורחת עמותת "בלאדנה" מחיפה. איגיט הוכרזה כמסורבת ונכלאה למשך שלושה ימים במתקן המסורבים. ארגון עדאללה עתר בשמה לבית המשפט. "למחרת הגיע גבר ספרדי שנראה אירופי כדי להשתתף באותו סמינר, הוא נכנס בלי בעיה", אומרת עו"ד עביר בכר מעדאללה, "נוראן, שהיא כהת עור, הוכרזה כמסורבת בטענה שהארגון שאליו היא מגיעה הוא ארגון עוין". בהסכם פשרה שגובש עם הפרקליטות נקבע שאיגיט תתחייב לא לבקר בשטחים "ובכפוף לכך תותר כניסתה לארץ".

באוגוסט פנו 48 צרפתים מסורבי כניסה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה שיתיר להם להיכנס לארץ. הם הגיעו לארץ במשלחת שאירגנה חד"ש והוכרזו כמסורבים. לטענת משרד הפנים הקבוצה תפר את הסדר ותיצור חיכוך עם כוחות הביטחון. הקבוצה טענה כי מטרתה להביא להבנה בין יהודים למוסלמים בצרפת וכי "יש מקום להגיע להבנה כזאת גם בין יהודים לערבים בישראל".

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, קבע ש"מדיניות כללית לפיה אנשים שבאו מארץ זרה נתפסים כולם באותו קולר, וכאילו כולם אשמים, יש בה משום חוסר הבדלה בין צדיק לבין רשע". דרורי התיר את כניסתם לארץ בתנאי שלא ייכנסו לשטחים. המדינה עתרה לבית המשפט העליון שהפך את החלטת המחוזי וקבע שהיתה שגויה מאחר שלפקיד ביקורת הגבולות כנציג משרד הפנים יש סמכות רחבה ביותר לתחקר אזרחים זרים הבאים לארץ ולמנוע את כניסתם.

בשבוע שעבר סירב בית המשפט להתיר את כניסתה לארץ של עורכת הדין הצרפתייה קריסטיאן גילמן שביקשה לצפות במשפטו של מרואן ברגותי. היא שוחררה בערבות ועתרה לבית המשפט נגד סירוב הכניסה. לטענת הפרקליטות "סירוב משרד הפנים להתיר את כניסתה לישראל נסמך על מידע מודיעיני חסוי המצוי בידי גורמי הביטחון על פיו תיכננה העותרת להגיע לישראל במטרה לאסוף מידע אודות פעילות כוחות הביטחון ולצורך נקיטה בהליכים נגדם". גילמן טענה כי בעבר נכנסה לארץ מספר פעמים ומכאן שאינה מהווה סיכון ביטחוני. לטענתה "הסירוב נובע מכך שיש לה אחיינית עם שם דומה ומייחוס פעולות האחרת לגילמן". היא אף הציעה להתחייב שלא תעזוב את תחומי תל אביב. עוזי פוגלמן, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דחה את העתירה וקבע שהחלטת משרד הפנים "עומדת במבחן הראיה המינהלית ואינה חורגת ממתחם הסבירות".

אני לא אתן לאנשים כאלה לחזק את הטרור בשעות של מלחמה, אומר שר הפנים אלי ישי. "יש לנו מודיעין שאנחנו מקבלים על אנשים, אנחנו מקבלים את האינפורמציה, שוקלים ומחליטים".