הרשות הפלשתינית היא גוף מושחת. הנחה זו מקובלת על כל הגופים הפוליטיים הישראליים - ימין ושמאל. גם רוב הפלשתינאים חושבים שהשלטון של יאסר ערפאת נגוע בשחיתות. כך עלה מסקרים שנערכו בשטחים בשנים האחרונות. תמונת השחיתות הפלשתינית עולה גם מתחקיר "מעריב" על יוסי גנוסר, שיש בו סיפורים על העברות של מיליונים לחשבונות בנק סודיים, תשלומי שוחד, ואפילו חשדות שכספים שנעלמו שימשו למימון הטרור. בקרוב ייוודע, אם כל המהומה הזאת תצמיח תביעה משפטית. אבל בינתיים אפשר לומר משהו על סדרי השלטון הפלשתיני, הנראה עכשיו כנוטה למות בטרם מלאו לו שמונה שנים.

אין ספק, שבמנגנוני הרשות שררה שחיתות. אבל שחיתות היא עניין יחסי. גם במדינות המתוקנות יש גילויי שחיתות, וודאי במדינות העולם השלישי, שהרשות הפלשתינית יכולה להיחשב כמשתייכת אליהן. הרשות סבלה ממחלות ילדות של כל שלטון חדש. הקשה במחלות היא תחושת הכוח של השליטים החדשים. לפתע יש בידם סמכויות לחלק טובות הנאה. עומדות לרשותם משרות עם משכורות ומכוניות ונסיעות לחו"ל. מוקמים מנגנונים ציבוריים, חברות ממשלתיות ומונופולים, והשלטון מוסמך לחלק זיכיונות ורשיונות. במצב כזה יש תמיד מקורבים שנהנים, ואחרים שמקנאים.

אפילו במדינת ישראל הצעירה היתה תופעה דומה. בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 זכו הציונים הכלליים בשבעה מנדטים בלבד. בציבור שררה מרירות על ריכוז הכוח בידי השלטון הישראלי החדש, וסיסמת הציונים הכלליים בבחירות 1951 היתה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". הם זכו אז ל- 20 מנדטים.

בשלטון הפלשתיני החדש המצב היה גרוע פי כמה. בגלל ההסכמים עם ישראל הם לא יכלו אמנם להדפיס כסף ולהטיל מכסים (גם אלה מחלות ילדות מוכרות של שלטון חדש), אבל היה ביכולתם להגדיל את הסקטור הציבורי באופן מבהיל. הסגר והאבטלה דחפו עוד לכך. הפלשתינאים גם לא השכילו להקים מערכות חוק ומשפט מסודרות. מאבקי כוח בין קבוצות לחץ, מסורתיות בעיקר, ובין פליטים לתושבים מקוריים גרמו לכך, שרוב המחלוקות, ואפילו פרשות פליליות, נפתרו על ידי מתווכים מחוץ למערכת המשפט.

סדרי השלטון שירשה הרשות מהממשל הצבאי הישראלי לא היו מהטובים, בלשון המעטה. ב-27 שנות השלטון הישראלי ניתנה עדיפות למשתפי פעולה. השב"כ הישראלי הוא שקבע מי יקבל רשיונות ואישורים כמעט בכל תחום: נהיגה, בנייה, נסיעה לחו"ל, איחוד משפחות, וכמובן מכרזים ממשלתיים, עבודות ציבוריות והקמת מפעלים. השיא היה ב- 1981 כאשר שר הביטחון אריאל שרון הקים את "אגודות הכפרים", כדי שיתחרו בתומכי אש"ף, ונתן להם סמכות לחלק רשיונות ולגבות תשלומים.

על רקע זה צמח ברשות מוחמד ראשיד, המוכר יותר בכינויו חאלד סלאם. להלכה הוא פקיד ממשלתי בכיר, מעין מנכ"ל של החברות הממשלתיות הפלשתיניות, שאין לו שום עסקים פרטיים. למעשה, הוא קיבל מערפאת סמכויות גם של שר אוצר ושל נגיד הבנק המרכזי. בתוקף כך היה עליו לדאוג לחשבונות שבהם מופקדים כספי הרשות. האם דאג בהזדמנות זו גם לחשבונותיו הפרטיים? זה אולי ייוודע בקרוב, ואולי לא. מעניינת בהקשר זה הבדיקה שעשו מומחים אמריקאים לפני זמן מה, בשיאו של גל הסיפורים על השחיתות הפלשתינית. בתשובה לשאלת "הארץ" אמר אחד המתווכים האמריקאים הבכירים והוותיקים: "על פי הבדיקה שלנו, יש בעיות קשות של יעילות ובזבוזים במנגנונים הפלשתיניים - אבל אין שם שחיתות נוראה".