כמה ישראלים מכירים את הביטאון "סאות אל-חק ואל-חורייה" של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, או את "אל-מיתאק" של הפלג הדרומי? מי, חוץ מקומץ חוקרים ומזרחני השב"כ, יודע לעשות את ההבחנות התיאולוגיות, הלאומיות והחברתיות בין משנתו של עבדאללה נימר דרוויש לזאת של השייח ראאד סלאח, בין עבד אל-מאלכ דהאמשה לאברהים סרסור? למה בכלל זה חשוב? כולם הרי ערבים, כולם מוסלמים, וככאלה אין נפקא מינה בעיניים יהודיות מה הם חושבים, אלא לאיזו תבנית אפשר לצקת אותם: ערבים טובים או ערבים רעים.

התנועה האיסלאמית בישראל, בין שפעיליה חברים בכנסת ובין שהם מחרימים את השותפות בחיים הפוליטיים במדינה, אינה שונה אידיאולוגית מתנועות איסלאמיות אחרות הרוצות לכונן משטר דתי שמושתת על עיקרי ההלכה המוסלמית. במדינות ערביות או מוסלמיות קיים חשש, שהטפה דתית מתמשכת נגד השלטון עלולה לערער אותו. ואמנם במדינות ערביות רבות נחקקו חוקים נוקשים, שנועדו למנוע את פעילותן הפוליטית של תנועות דתיות. למשל, על תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, הורתה האידיאולוגית של התנועה האיסלאמית בישראל, נאסר על פי החוק לכונן מפלגה, עיתונה של תנועה פרו-איסלאמית אחר נסגר, ואילו בירדן חוק העיתונות מטיל תנאים מגבילים לפתיחת עיתון חדש מחשש לייסוד עיתונים איסלאמיים נוספים.

בישראל המצב שונה במהותו. הרוב היהודי הברור מנטרל כל סיכוי להזדהות עם עמדותיו של המיעוט הערבי, קל וחומר המוסלמי. לפיכך, מי שמבקש לעשות שימוש בעקרון הדמוקרטיה המתגוננת כלפי התנועה האיסלאמית צריך גם לענות על השאלה, מפני מה היא מתגוננת.

החשש מפני הפיכת ישראל למדינת הלכה מוסלמית, או לערעור אושיות המשטר בה באמצעות הסתה, הוא כה רחוק מן ההגדרה של "פגיעה קרובה וודאית", עד כי רק מדינה שבה ה"דמוקרטיה" כה רפה וכה מבוהלת תחליט להילחם בעיתון. ומדובר רק בעיתון; כי את פעילות התנועה אין איש אוסר. במסגדים ימשיכו דרשניה להטיף, ובבתי הספר ובגנים של התנועה ילמדו הילדים את עיקריה. לא מקרי הוא, שרק דמוקרטיות נאורות כמו סוריה ואיראן רואות בעיתונים סכנה של ממש למשטר, ושבישראל הגדיל שר הפנים לעשות עד כדי הגדרת סגירת העיתון כמלחמה בטרור. אבל מי שבקלות רבה כל כך מוכן לסגור עיתון עלול להשתכנע באותה קלות לבלום בכלל את השיח האיסלאמי - אולי למנוע שיעורי דת, לסגור מסגדים ולעצור מטיפים. השפעתם של אלה גדולה בהרבה מהשפעתו של עיתון התנועה.

ואמנם, מכיוון שאין סכנה שדעותיה של התנועה ישפיעו על הרוב היהודי בישראל מותר לפרש את צו הסגירה של שר הפנים כרצון להתערב ולהשפיע על שיח המיעוטים הפנימי בישראל. לשון אחר: אם לא יהיה עיתון איסלאמי מסית, לא יהיה לערבים "הטובים" מקור השראה. הם לא יחרימו את הבחירות, הם יתמכו במדיניות ישראל בשטחים, ואפילו יקבלו בהבנה את האפליה התקציבית כלפיהם. שר הפנים מתקשה כנראה להבין, שלא הטקסט המסית של "סאות אל-חק ואל-חוריה" הוא שצריך להיתפש כאיום, אלא ההקשר שבו הוא נוצר. אותה מדיניות רבת שנים, שדחקה את הערבים בישראל למעמד של פושטי יד פוליטיים המחויבים לעבור בכל יום את מבחן הדגל וההמנון כדי לא ליהפך לחפץ חשוד. "סאות אל-חק ואל-חורייה", בסך הכל, מעניק לערבים בישראל שרוצים בכך רק עוד אופציה, אופציה דתית, לסלוד ממדיניותה של ישראל.