לב גרינברג*

26.12.2002

מאמר מערכת "גבולות הזכות להיבחר" (הארץ 22.12.2002) קורא לשקול ברצינות פסילתה של רשימת בל"ד על סמך המעשים המיוחסים לעזמי בשארה, אם יתבררו כנכונים. הטענה המרכזית היא כי הדמוקרטיה, בתור שיטת ממשל טובה אך חלשה, חייבת להתגונן ולבלום את אלה העוברים על גבול הלגיטימיות. אין כל ספק כי הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, אך נראה כי מאמר המערכת איננו מתייחס לסכנה האמיתית ומציע לשים את הגבול הלא נכון. הגבול הראשון, שהוא תנאי מוקדם הכרחי לקיומה של מדינה דמוקרטית, זהו הגבול הטריטוריאלי, כי הוא המגדיר מי הם האזרחים שווי הזכויות. אי אפשר להחליט באופן דמוקרטי מיהו העם, לכן הגבולות הטריטוריאליים קובעים מיהו אזרח. חוקרי הדמוקרטיה יוצאים מנקודת הנחה כי ללא גבול הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים.

המצב של מדינת ישראל מיוחד במינו. כעת אין לנו גבול, אבל פעם היה, לכן אנחנו יכולים לדמיין את הגבול. הגבול המדומיין מבחין, לדוגמא, בין פלסטינים אזרחים לבין נתיני משטר הכיבוש, ובין מתנחלים לבין ישראלים היושבים בתוך מדינתם הלגיטימית. הדמוקרטיה מתקיימת בזכות חכמתן של כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, שהשכילו להמשיך ולקיים את הגבול המדומיין הזה, גם כאשר מעשה ההתנחלות ניסה לטשטשו. אין ספק כי מעשיה של ישראל מעבר לגבול הזה הם בלתי דמוקרטיים (ראו "איפה כאן הדמוקרטיה?" הארץ 24.12.02). קיומו של הגבול המדומיין מאפשר לנו לדמיין את עצמנו כדמוקרטיה: דמוקרטיה זה כאן, כיבוש זה שם.

אולם הרוחות האנטי-דמוקרטיות מהשטחים מנשבות חזק ומטלטלות את ישראל פנימה. אחד הביטויים הוא המגמה של מפלגות הטרנספר לפסול את המפלגות הערביות, אליה הצטרף כעת באופן תמוה היועץ המשפטי לממשלה. חמור במיוחד הוא השימוש של היועץ בדו"ח סודי של השב"כ, המתאים למשטרים אפלים בהם המשטרה החשאית מנהלת את המדינה ללא ביקורת ובקרה. אם בידי היועץ המשפטי לממשלה ראיות אמינות כי ראשי בל"ד קראו לבני נוער "להקים צבא" כדי להילחם בכיבוש ושהם חותרים לגרש את כל היהודים שהגיעו לארץ מאז 1948, הוא מועל בתפקידו בכך שאיננו מעמיד אותם לדין. הרי זו עבירה של המרדה שאין לעבור על סדר היום. אבל לא ועדת הבחירות היא המקום לברור סוגיה זו, אלא בתי המשפט. פסילת אחת הרשימות הערביות עלול להכריע את תוצאות הבחירות עוד בטרם התקיימו: היא תקבע את יחסי הכוחות בין הגושים ואת הרכב הממשלה, ותגרום לדה-לגיטימציה של המשטר גם בעיני ערבים ויהודים רבים.

המהלך לפסול ציבור ערבי שלם מלהשתתף בבחירות הוא הכנסת משטר הכיבוש לתוך גבולות ישראל הישנה. אבל הצעת הפסילה היא מהלך מתוחכם, שיאפשר להאשים את הקורבן: "אנחנו הצענו להם להיות אזרחים נאמנים שווי זכויות והם דחו את הצעתנו והחרימו את הבחירות". האשמה שוב תוטל על הערבי הפרימיטיבי, שאיננו יודע דמוקרטיה מהי.

הבעיה היסודית בעיני היא חוסר המודעות למשמעות של העדר גבולות להרס הדמוקרטיה, ובאיזה קלות מדינת ישראל עלולה להידרדר תוך זמן קצר לממשל צבאי גם בתוך גבולותיה הלגיטימיים. טשטוש הגבול הוא מטרה מוצהרת של חוגים אנטי-דמוקרטיים בישראל, ואסור להמשיך להיגרר אחריהם. ריח רע של גזענות נודף ממעשיו של היועץ המשפטי לממשלה, והוא נתמך על ידי אווירה ציבורית עכורה. כדי לא להיראות גזען כמו שאר דורשי הפסילה ביקש היועץ להבדיל את עצמו, לשם כך ביקש לפסול גם את ברוך מרזל. בכך מבקש ליצור מעין "איזון" (למרות שהוא לא ביקש לפסול את מפלגתו). זהו אולי הגילוי המעניין של אופן פעולתה של המדינה "היהודית ודמוקרטית" המקרטעת: כדי להסוות את גזענותה היא חייבת להוקיע מתוכה גם את הגזענים הצעקניים, התוקפניים והמכוערים ביותר.

מדינת ישראל עסוקה כל הזמן בלהיראות צודקת ולא בלהיות חכמה. כך למשל אם ערביי ישראל לא יצביעו בבחירות הקרובות בגלל שפסלו מפלגה ערבית זה יהיה "אשמתם". וכשמתוך המחנק הפוליטי תתפשט בקרב בני הנוער הפלסטינים אזרחי ישראל אפנת ההתאבדות, שוב נראה בכך הוכחה ניצחת לצדקתנו ולמה שחשבנו תמיד: הרי לכם ציבור קיצוני וצמא דם שאינו ראוי לזכויות אזרח. לשם מובילים אותנו השב"כ והיועץ המשפטי לממשלה. "יש"ע (הכיבוש) יהיה גם כאן". יש לקוות כי וועדת הבחירות תדע לדחות את דרישתם.