במערכת הבחירות הזאת קם פוליטיקאי וסוף סוף אומר את האמת בפנים: כן, צריך לצאת מרצועת עזה, וכן, צריך לחזור למשא ומתן עם הפלשתינאים על הקמת מדינתם, וכן, חובה להפנות תקציבים מההתנחלויות לטיפול בבעיות החברתיות.

הדור שלי התגייס קצת לפני האינתיפאדה הראשונה. הילדים שרדפנו אחריהם עם אלות בסמטאות של ג'בליה ובקסבה של שכם הם היום המבוקשים הבכירים של החמאס וגדודי אל-אקצה. אז, בתחילת האינתיפאדה, הרגשתי לפעמים שזה מעין משחק חתול ועכבר, ואם נתפוס אותם ונחטיף להם כמה סטירות הם יחזרו הביתה להכין שיעורים.

אבל המבטים נעשו שונאים יותר ומפוחדים פחות משנה לשנה, ותחושת הכוח מאחורי כוונת הנשק הלכה ופחתה. בסדיר שירתי שלושה חודשים על גג ביתה של משפחה באחת השכונות של שכם. הילדים הקטנים רעדו מפחד כל פעם שעברנו ברחוב ולגדולים יותר היינו מרביצים מכות, ליתר ביטחון. השבוע קראתי שהצנחנים בשכם כבר לא מתייחסים לזריקת האבנים - זו רק ההסחה לקראת המטען או הירי. היום הילדים כבר זורקים בקבוקי תבערה ורימונים מאולתרים ומלגלגים בגלוי על הוראות העוצר של צה"ל.

אז השירות בשטחים היה עונש. כולנו רצינו להיות באקשן האמיתי בלבנון. כשהגענו לשטחים, היינו פורקים את התסכול ועושים קצת בלגן, שלא יהיה משעמם. ראיתי אז הרבה דברים שהיום אני מתבייש בהם. ראיתי נשים צורחות כשהתפרצנו באמצע הלילה לביתן ושמנו פלנלית על העיניים של הבעל או הבן; ראיתי ילדות קטנות ממשיכות לישון על המזרנים שעל הרצפה כשהפכנו את הבית בחיפוש אחר מבוקשים; ראיתי חיילים מכים מכות רצח בלי סיבה, וראיתי את השנאה המתעוררת בעקבות ההשפלות במחסומים. ראיתי גם פועלים שקמו בשלוש בלילה כדי להספיק לעבור במחסומים ואנשים שהציעו לי מים קרים או קפה כאשר ערכתי חיפוש בביתם.

על פי חשבוני, מאז האינתיפאדה הראשונה בסדיר ועד "חומת מגן" במילואים שהיתי בשטחים קרוב לשנתיים. בשירות המילואים שמרתי בעשרות מאחזים והתנחלויות, ליוויתי אוטובוסים ועמדתי במחסומים. פעמים רבות קיבלתי יחס חם ואוהד מהמתנחלים ופעמים רבות הם התעמתו עמי כאשר ניסיתי להגן עליהם. למדתי להבין, שכמו כולנו אוכלוסיית המתנחלים היא הטרוגנית; חלקם חדורי אידיאולוגיה ומרגישים כאדוני הארץ, ולא יסכימו להצבת גדר סביב יישובם, וחלקם נמצאים שם מכורח נסיבות כלכליות ומתייחסים לצבא כפי שאנחנו מתייחסים למאבטח בקניון.

לא פעם הזדמן לי להיות במאחזים וביישובים שמספר החיילים בהם היה גדול ממספר התושבים. תמיד נדהמתי מהכסף הרב שהושקע בתשתיות כבישים בעבור כמה עשרות אנשים ומהבתים שמשרד השיכון בונה ואין מי שיגור בהם. בני הדור שלי הם כבר בני שלושים פלוס, עם משכנתא וילדים, והם בדרך כלל די אדישים לפוליטיקה. לדור הזה מגיע שיגידו לו את האמת בפנים. כל יום של המשך שהייתנו ברצועת עזה הוא מיותר וגובה קורבנות מיותרים (האם מישהו זוכר את הטיעונים המפולפלים לשהייה המיותרת של צה"ל בלבנון?!). חייבים לחזור למו"מ עם הפלשתינאים, כי אם לא נעשה זאת החמאס והג'יהאד יכתיבו את הטון, והשנאה תגרום לכך שמעט הפלשתינאים שעוד מאמינים בשלום ייעלמו גם הם. חייבים להחזיר את התקציב המדולדל למקומות שבהם הוא דרוש באמת, בטיפול בעוני ובאבטלה.

כל מי ששירת כחייל קרבי בשטחים מבין את הכעס והתסכול של לחימה שמעורבת בה אוכלוסייה אזרחית, ששנאתה גדלה מיום ליום. משנה לשנה גבר בי הכעס הזה. דווקא אני, זה שחושב שההתנחלויות בנצרים, בחברון וברפיח הן מיותרות ומכעיסות, מוצא את עצמי שומר עליהן ימים ארוכים כל שנה. עד כה האמנתי שעלי להפריד בין דעותי הפוליטיות לבין היותי חייל קרבי ומפקד. יצאתי נגד תופעת הסירוב, ואני עדיין מתנגד לה, אף כי הזדהיתי עם רבים מטיעוני הסרבנים.

היום איני מוכן עוד להפריד בין דעותי לעובדה שאני משרת חודש בשנה בשטחים. הגיע הזמן שנכיר באמת ולא נסתפק עוד בהבטחות עמומות על "ויתורים כואבים" או באמירות על "ביעור קני מחבלים". זו חובתנו לקום כלוחמים במילואים, שקצו בהבטחות חסרות השחר על יכולתנו לדכא בכוח את הפלשתינאים, ולהגיד את דברנו.