היום דומה, שבחירתו של עמרם מצנע לא היתה אותה מהפיכה או חזרה בתשובה שרבים ציפו לה, אלא תגובת נגד לסגנונו של בנימין בן אליעזר ולאישיותו. ככלות הכל, גם לבן אליעזר היתה מעין תוכנית מדינית יונית. הוחלף האיש שבראש הסולם, הפוליטיקאי המקצועי התאב כוח, אך ההתנהלות הפוליטית המעשית עד כה נשארה כפי שהיתה.

בכל מדינה מתוקנת הימנעות מהצבעה על התקציב היא ביטוי לתמיכה כוללת, אם כי מסויגת, במדיניות הממשלה. התקציב משקף את סדרי העדיפויות הלאומיים בכל תחומי החיים. מפלגה שלא הצביעה נגדו, הצביעה בעדו. אבל יישור הקו עם הממשלה נגד דעתם של כל הארגונים החברתיים, של כל מי שנבהל מהעוני המתפשט, מהסבל ומההשפלה שגוררת התלות בנדבות, אינו אלא צד אחד של המטבע. צדו האחר הוא העובדה, שנציגי מחנה השלום, יוסי ביילין ויעל דיין, נבעטו החוצה ונחתו על עגלתה של מרצ.

באותה עמודה נרשם כישלונו של צלי רשף, שהחליט פעם נוספת להוסיף ולהמתין לגודו. על היונים האחרות כבר לא מדובר: כוחם גדול בהופעות סוערות בחו"ל, באוניברסיטאות ולפני ארגוני שמאל יהודיים, כישרונם בולט עוד יותר בפיזור רמזים על הנפלאות שהם עתידים לחולל. אך כאשר צריך ללחום על עקרונות בכיכר השוק הישראלית מתברר, שהיין המשובח נמהל בהרבה מים עכורים והוא מוגש לשולחן עם מזון סוג ב'.

לכן ראוי היום יותר מאי פעם לתהות על טיבה של האחריות הלאומית האמיתית. אכן, אחריות לאומית מחייבת קודם כל לומר, כי המדיניות החברתית המוסכמת על שתי המפלגות הגדולות קורעת את החברה לגזרים, ואילו המלחמה הטוטלית שהכריזו אריאל שרון ושאול מופז על העם הפלשתיני, בהסכמה שבשתיקה של מפלגת העבודה, מערערת את היסודות שעליהם ניצבת מדינת היהודים. החברה הישראלית לא היתה מעולם חברה של צדיקים גמורים, וצה"ל לא היה מעולם מורכב רק ממלאכי שרת. אבל אטימות כזאת שמתגלה עתה לא היתה בעבר. פעם בושנו בעוני שהחל מתפשט בקרבנו והתייסרנו למראה ילדים החיים מתחת לקו הקיום ההוגן. היום אנו מסתכלים בשוויון נפש במצוקה המעמיקה אצל אותם חלקים בחברה שנחשבים לבלתי יצרניים.

כך היה גם בתחומים אחרים: בעבר הלא רחוק לא נהגנו באויב באכזריות ולא הרגנו באוכלוסייה האזרחית שלו בלי להניד עפעף, מעולם לא פיתחנו לנורמה מקובלת את ניצול הזרים שביקשו אצלנו מקלט מפני מצוקה כלכלית, ולא קרה שהתעללנו ביסודות חריגים בחברתנו כמו סרבני מצפון. ששת חודשי המאסר שריצו עד כה שני הצעירים יוני בן-ארצי ואורי יעקבי הם אות קלון לכולנו.

צה"ל אינו הצבא הראשון שלוחם בכוחות לא סדירים, הוא אינו הראשון שמתמודד עם טרור והוא לא המציא את הגלגל. הבעיות שהוא עומד לפניהן הן הבעיות הקלאסיות של צבא סדיר גדול ומצויד מכף רגל ועד ראש, הנאבק בעם עני הלוחם על חירותו. הטרור הדתי-הלאומני המטורף הוא תופעה בפני עצמה, שטנקים ומסוקים ממילא לא יעקרו אותו, כשם שלא תשים לו קץ הפלישה לעיראק.

מאידך גיסא, האוכלוסייה הפלשתינית והמוסלמית בכלל ברובה הגדול אינה רוצה לעלות לשמים, ישר לגן עדן. ככל הנראה, גם היא מעדיפה לשהות בעמק הבכא הזה תקופה ארוכה ככל האפשר, בתנאי שהוא לא ייהפך לבית קברות. כמו כן, ספק רב אם המנהיגות הפלשתינית סבורה שיש בכוחה לסכן באופן ממשי את הקיום הלאומי הישראלי. אבל ההיגיון של מלחמה המתנהלת כאן מביא לכך, שצה"ל חוזר על כל השגיאות הידועות זה מאתיים שנה והוא נופל לכל המלכודות המוכרות מאז פלישת נפוליאון לספרד. הגרועה שבהן היא אובדן חוש המידה והזלזול בחיי אדם.

לכן האחריות הלאומית מחייבת לומר, שהרג האזרחים הפלשתינאים, נשים וילדים, שנהפך לעניין של יום-יום ומתבצע ללא נקיפת מצפון, פוגע בנו לא פחות מאשר בהם. הנזק המוסרי הנגרם לשכבת הגיל בשירות חובה ובשירות מילואים פעיל, שמטרת המלחמה המוצבת בפניה היא שבירת רוחו של עם שלם על ידי גרימת אבידות בנפש ושחיקת בסיס הקיום הכלכלי שלו, עוד ייתן את אותותיו ההרסניים בעתיד. כאשר הזלזול בכבוד האדם ובחייו נהפך לנורמה מקובלת, ההרס שקוצר מי שזורע את הפורענות פוגע קודם כל בו עצמו.