דגלי ישראל הוצבו בהתגרות על מוטות מאולתרים. כל קירות הבית הפלשתיני כוסו במגיני דוד ובסיסמאות צעקניות, כתובות בצפיפות, בכתיבה תמה: "מוות לערבים, עם ישראל חי, נצח ישראל לא ישקר, נקמה, ערבים החוצה, אנו יהודים גאים, לא תצליחו לשבור אותנו, הרנינו גויים שמו כי דם עבדיו ייקום, נקמה, נקמה, נקמה", ועוד. ליד אחד הקירות הוקם גל אבנים לזכר "הגיבורים" ומעליו שמות 12 החיילים. בראש הרשימה התנוסס שמו של אלוף משנה דרור ויינברג, מח"ט חברון, שבמותו נחפזו מתנחלי חברון לנכסו להם, אף שבחייו לא חסכו ממנו, כדרכם, השמצות. קשה היה לנחש שמאחורי הכתלים הכבושים האלה, מוקפות דברי שטנה שאינן יודעות אפילו את פירושם המדויק, גרות חמש משפחות פלשתיניות לבית דענא, שאיש מהן אינו מעז להוציא ראשו מהחלון.

ואסים ג'אבר, בן 12, רזה ונמוך מכפי גילו, שערו הדק מסורק בקפידה הצדה, התרוצץ מחוץ לבית בחוסר מנוחה. כל אימת שחלף ג'יפ צבאי ב"ציר המתפללים" נעלם במיומנות בחצרות אחד הבתים וצץ שוב בחלוף הג'יפ. דממה מעיקה שררה בשכונת ואדי נסארה גם בשעות המועטות של הסרת העוצר, הנמשך ברציפות זה חמישה שבועות. רק ילדים שיחקו בסמטאות.

טרקטור בודד, מאויש על ידי מתנחל, השלים עבודות תשתית באדמות הבוציות לאורך הדרך הצרה. שכן הצו על תנאי שהוציא בג"ץ בשבוע שעבר, המעכב באופן זמני את הגשמת חלומם של המתנחלים לבנות דווקא בעיצומה של מלחמה עקובה מדם "טיילת" תיירותית מקרית ארבע ועד למערת המכפלה, חל רק על חלקו הצפוני של הציר. "הערבים פה פחדנים", הביע ואסים את דעתו בלהט עצבני, "כולם כאן משתפי פעולה. כל יום מתנחלים זורקים עלינו אבנים, ואם אנחנו מחזירים, השכנה הזאת, השרמוטה הזאת", הצביע לעבר ביתה של אחת מתושבות השכונה, "צועקת עלינו להפסיק, כותבים נגדנו דברי הסתה, זאת הסתה, הנה, תביאו צבע ונמחק את הסיסמאות", פנה לחבריו, "יש פה יהודים, הם יגנו עלינו".

הוא וחבריו, בני גילו, החלו לפרק בקדחתנות את גל הזיכרון של המתנחלים. אחד מהם התיישב בצדי הדרך, כדי שיוכל להזהיר מבעוד מועד מפני התקרבות הג'יפ הצבאי המפטרל בקביעות לאורך הציר. הילדים נמלטו לכל עבר כשקפץ הלה ממקומו בקריאות שקטות, מנוסות: "צבא, צבא". ואסים נותר אחרון. הצורך לגלגל הצדה עוד כמה אבנים, מזיע, פניו אדומות ממאמץ - היה חזק ממנו. קל רגליים, נס על נפשו רק כשהחיילים כבר הבחינו בו.

כבדת גוף, צחקנית, ראשה מכוסה במטפחת לבנה, חלפה במהירות מחדר לחדר, מצביעה על שמשות מנופצות, רעפים שבורים, נקבי כדורים בקירות. הימים שאחרי ליל 17 בנובמבר - שבו נהרגו 12 החיילים במורד הסמטה במארב ירי מתוכנן של שלושה אנשי הג'יהאד האיסלאמי שאינם תושבי השכונה - קשים יותר. המתנחלים שתמיד הפילו חיתתם על תושבי השכונה, במיוחד בימי שישי-שבת, בדרכם למערת המכפלה, נותנים עכשיו דרור לפרצי שנאה ואדנות יותר מאי פעם. הצבא ומשמר הגבול משהים את הסיוע או עומדים מנגד במקרה הטוב, שותפים לזריעת פחד בשכונה במקרה הרע.

יותר מ- 20 שנה נחשב "ציר המתפללים" לשטח צבאי סגור, החסום בפני כל רכב פלשתיני. אמבולנסים ואנשי שירותים מתקשים להגיע למקום. צה"ל אינו מסוגל להגן על הפלשתינאים מפני אלימות המתנחלים בדרכם לעבודת האל, אלא על ידי הטלת עוצר. לפי אותו היגיון "ביטחוני", סגר הצבא את השווקים באב אל-חליל וחוזק אל-פאר שבעיר העתיקה, לאחר רצח הפעוטה שלהבת פס ולאחר שמתנחלים פלשו לשוק הסיטונאי הסמוך, הכו רוכלים, הציתו חנויות והשתלטו עליהן.

מציאות כוחנית יום-יומית זו, שמכתיבים המתנחלים, הגבירה את סכנת "פיגועי החיכוך", כלשון הצבא, וסגירת השווקים נהפכה ל"כורח ביטחוני". בעתירה שהגיש לא כבר עו"ד שלמה לקר, רמז צה"ל שאם תימצא דרך לסלק את המתנחלים מהשוק הסיטונאי "ייתכן שהשווקים ייפתחו". עד אז נשלל מקור פרנסתן של אלפי משפחות פלשתיניות. כזה הוא מעגל הקסמים של תוקפנות המתנחלים ושכרה, שהלכי רוח צדקניים של ימי טרור מעניקים לו עוד משנה לגיטימציה.

הטרנספר השיטתי של תושבי העיר העתיקה צלח ב"סמטת ארז" (כפי שמכנים אותה המתנחלים על שם תלמיד ישיבה שנדקר למוות במקום ב- 1991), יותר מכל מקום אחר. זו הסמטה שחותמת את המסלול של "ציר המתפללים". רק משפחות עניות נשארו לגור בה, רובן בשכירות, במבנים הרעועים, המגובבים זה על גבי זה. במקרה של משפחת זאלוב, למשל, היגרו ילדיהם לחוץ לארץ וההורים הקשישים נפטרו; משפחות אחרות עזבו לאחר שבתיהן הועלו באש. התנכלויות שיטתיות של מתנחלים, בשילוב נוכחות צבאית מוגברת, הפכו את חיי הפלשתינאים שם לבלתי נסבלים.

במשך שנים טרח צה"ל להנפיק צווים, האוסרים לשקם את המבנים המסוכנים במקום, ומנע מהוועדה לשיפוץ העיר העתיקה להציל מקריסה גם מבנים היסטוריים מהתקופה הממלוקית והעותמנית. עכשיו, משהחליט להרוס 15 בתים, כדי להרחיב את "ציר המתפללים", מ"שיקולים ביטחוניים" גרידא, הוא מנופף בטיעון המביש שרוב הבתים נטושים ממילא. העובדה שמדובר ברכוש פרטי של משפחות ג'אבר, דענא, רבעי ואדריס, איבדה, מן הסתם, כל משמעות בימים שהריסת בתים וענישה קולקטיווית היו לנוהג יום-יומי.

גם הפעם היה מארב הדמים בוואדי נסארה עילה לענישה קולקטיווית. פרסומים מוטעים ראשונים דיווחו על ניסיון "לטבח בציר המתפללים" ומסכת יחסים סבוכה של תן וקח בין המתנחלים לצבא הסתיימה בהחייאה עקיפה של תוכנית הטיילת הישנה, בהבדל קטן: המתנחלים אינם מעוניינים בהריסת מבנים ב"סמטת ארז", אלא באכלוסם על ידי יהודים.

משתי עתירות שהוגשו על ידי יואב הס (יש גבול) ועיריית חברון, המיוצגת על ידי עו"ד לקר, מתברר שתוכנית ההרס המקורית הקיפה 22 מבנים. במשא ומתן שהתקיים במסגרת הדיון המשפטי בין העותרים למדינה הצטמצם, לטענת לקר, מספר המבנים לתשעה, כולם נטושים, חוץ מאחד שעדיין שנוי במחלוקת.

תת-אלוף עמוס בן אברהם, שהעיד מטעם הצבא, נאלץ להודות, לנוכח שאלותיהם הספקניות של השופטים, שגם אחרי שייהרסו בתים, כדי להרחיב את הציר, תישקף סכנה משורת הבתים שמאחוריהם. "הרחבת הציר תחשוף בתים מאוישים שנצטרך לטפל בהם, יכול להיות במחיצה או סירוג על החלון", אמר. השופטים תהו מדוע לא ניתן ליישם פתרונות אלה גם לגבי הבתים המיועדים להריסה. "באופן כללי אנחנו מעדיפים את החלופה של הרחבת סמטת ארז, כדי למנוע הנחת מטענים לצדה וירי מבתים", השיב בן אברהם.

רק חלק קטן מהבטונדות שהקים צה"ל לאורך "ציר המתפללים", כדי להגן על מתנחלי קרית ארבע, עדיין עומדות על כנן. רובן הוסרו בלחץ המתנחלים. פתרונות כאלה אינם מקובלים עליהם באופן עקרוני. על פי תפישתם, מאז ומתמיד, חובת המדינה להבטיח להם בלב שטחי הכיבוש, הטעונים סבל ושנאה, את איכות החיים שיש לתושבי תל אביב. הם לא יסכימו לחיות "בגטו", כדברי נועם ארנון, יו"ר היישוב היהודי בחברון, כפי שלא יסכימו לכתת רגליהם לתפילה מטר מיותר. הסחף בתחושת הכוח הגובר שלהם ניכר היטב בסיסמאות החדשות ששורבטו בחוסר בושה על גבי הבטונדות שנותרו לפליטה. הסיסמה השכיחה "מוות לערבים" כבר אינה מרגשת דיה. כמו כל פורנוגרפיה, גם פורנוגרפיית השנאה נזקקת להוריד שוב ושוב את סף העינוג שלה. "לשרוף את הערבים עכשיו", זעקו הסיסמאות, "לשפוך דם ערבים, יימח שמם".

ב"סמטת ארז", שכונת ג'אבר, בפי הפלשתינאים, שררה דממת עוצר. הבתים הישנים, הדבוקים זה לזה, מכוסי טחב, הבהיקו באור השמש החורפית. כאן דווקא טרחה לא כבר עיריית קרית ארבע למחוק את סיסמאות השטנה, כאשר התקשורת העולמית התעניינה בגורלה של הסמטה. רוב החלונות הקדמיים בסמטה הצרה והמפותלת נאטמו על ידי תושבי הבתים, שרצו לחסוך לעצמם עימותים עם מתנחלים מיידי אבנים ובעקבות זאת עם הצבא. "מספיק לנו הצווחות שלהם, כשהם עוברים מתחת לחלונות שלנו", אמר מישהו. "הנה בית ששרפו", הצביע על בית נטוש, מט ליפול, שתקרתו המקומרת שרופה, ומתחתיו מעין מנהרה חשוכה, המובילה היישר לחצר מערת המכפלה.

גם את ביתו השכור של טארק ג'אבר, בן 32 אב לשלושה, שרפו בזמנו המתנחלים. מאז הוא אטם את כל חלונותיו ואת הכניסה הראשית והוא נכנס לביתו מחצר השכנים. "גם אם השמים יירדו לאדמה, לא יזיזו אותנו מכאן", אמר בזעם עצור. במשפחתו כבר שילמו את מלוא המחיר של החיים בסמטת הדמים הזאת. קרוב משפחה שלו הואשם בדקירת תלמיד הישיבה לפני 11 שנה ונגזרו עליו שני מאסרי עולם.

שני חיילים אתיופים, נמרצים, מבוהלים, נכנסו לפתע לביתו ברובים שלופים. ג'אבר הגיש מיד את תעודותיו, פניו אטומות. אשתו הרחיקה במהירות את ילדתה הקטנה. "זאת פעילות שוטפת", הסביר החייל, "בכל רגע ובכל שעה אני מחליט בעצמי את מי לבדוק". חיוורון קל השתפך על פניו של ג'אבר, שפתיו רעדו. "אם לא הייתם פה, זה לא היה נגמר ככה", אמר בקול שקט, ייאוש הגובל באפתיה שפוך על פניו.

מאז מארב הירי בשכונת ואדי נסארה החריפה תחושת המצור והאלימות בשכונה. "הבת שלי בגיל 15 תפסו אותה חיילים בדרך לבית ספר והכו אותה", סיפר אוסאמה אבו שארח, בן 50, יליד שכונת ג'אבר, "כן, נכון, היה עוצר, אבל מה נעשה, מאז תחילת האינתיפאדה הילדים שלנו לא הולכים לבית הספר ברציפות. הבן שלי, בגיל שש, יצא בעוצר על אופניים, חייל הרים אותו, נתן לו מכה ולקח לו את האופניים. מאז כל פעם שהוא רואה חייל, הוא מבקש ממנו את האופניים שלו.