ד"ר משה עמירב, ששימש כיועצו של ראש הממשלה ברק לעניין הסדר הקבע בירושלים, טוען בפרסום חדש שברק טעה טעות פטאלית. לדבריו, התעקשותו של ברק בקמפ דייוויד על ריבונות ישראלית, ולו חלקית, בהר הבית היא שגרמה לנסיגה של ערפאת מנכונותו לריבונות בינלאומית בהר ולפיצוץ השיחות. עמירב מספר שבשיחות חשאיות שהתקיימו בביתו בעין כרם אחרי הוועידה שוב דובר על ריבונות בינלאומית, אבל ערפאת כבר לא היה מוכן לכךבתחילת ספטמבר 2000, כחודשיים אחרי שאהוד ברק ויאסר ערפאת שבו בידיים ריקות מוועידת הפסגה הכושלת בקמפ דייוויד, התקיימה בירושלים סדרה של מגעים חשאיים בין ישראלים לפלשתינאים. רובם נערכו בבית פרטי ומבודד בשכונת עין כרם, ונועדו למצוא נוסחה שתפתור את המחלוקת הקשה שהתגלעה בוועידה סביב עתידו של הר הבית.

השיחות התקיימו בביתו של ד"ר משה עמירב, מי שלמחרת הכישלון בקמפ דייוויד מונה ליועץ ראש הממשלה לעניין הסדר הקבע בירושלים ומי שכיהן בתפקיד במהלך השיחות בטאבה ועד שברק פינה את לשכת ראש הממשלה. בחלק מהשיחות ישב לצדו דני יתום, ראש המטה הביטחוני-המדיני בלשכת ראש הממשלה באותם ימים. את הפלשתינאים ייצג בשיחות פייסל חוסייני המנוח, מי שעמד אז בראש הצוות הפלשתיני למשא ומתן על ירושלים.

המחלוקת בעניין הר הבית לא נגעה כלל לסידורים המעשיים שיש להנהיג במקום. גם הפלשתינאים וגם הישראלים הסכימו להשאיר על כנם את ההסדרים הנהוגים במקום מאז מלחמת ששת הימים, ולפיהם מנוהל האתר על ידי הוואקף המוסלמי ללא מעורבות ישראלית. סלע המחלוקת נגע רק לשאלת הריבונות: בעוד שערפאת דרש כי ההר כולו - "חרם א-שריף" לפי המינוח הערבי - יהיה בריבונות מלאה ובלעדית של הפלשתינאים, ברק דרש שחלק מהריבונות על האתר - אותו כינה פתאום, להפתעת אחדים מחבריו במשלחת הישראלית, "קודש הקודשים" - יישאר בידי ישראל.

עמירב וחוסייני, ששיחותיהם בעין כרם התקיימו בידיעת ברק וערפאת, מצאו נוסחה ששניהם האמינו כי יהיה בכוחה לעקוף את המחלוקת הזאת. לפי מסמך ההצעה שניסחו, האו"ם אמור היה לכונן "חבר מדינות", שבידיו יופקד הר הבית. בחבר המדינות הזה אמורות היו להיות 11 חברות: חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וכן מצרים, ירדן מרוקו, ערב הסעודית, המדינה הפלשתינית שתקום במסגרת הסכם השלום ומדינת ישראל. הניהול השוטף של ההר, קבע המסמך, יישאר בידי הוואקף ויאסר ערפאת "יוכל להיות שומר המקומות הקדושים לאיסלאם".

ההצעה, שעמירב מספר עליה בחוברת שפורסמה בימים האחרונים ("המאבק הפלשתיני על ירושלים", בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל), קיבלה את ברכת ארה"ב ומצרים אחרי שהובאה לעיונם של ברק וערפאת. ברק אמר שהיא מקובלת עליו, אך העריך שערפאת ידחה אותה. ערפאת אכן דחה אותה. "חוסייני חזר מפגישתו עם ערפאת עם תשובה שלילית", כותב עמירב. "לשאלתי, על מה הסתמך כאשר ניסח אתי באופטימיות את ההצעה, ענה שזו היתה הצעה שערפאת הסכים לה לפני קמפ דייוויד". "בסוף אותו חודש", מוסיף וכותב עמירב באותו עמוד, "נערך בהר הבית ביקורו של ראש האופוזיציה אריאל שרון. הביקור נערך באישור ממשלת ישראל, למרות בקשות של ערפאת וחוסייני מן הממשלה למנוע אותו... שוב היה הר הבית למוקד התבערה".

חיבורו של עמירב, המלמד מדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה ובמכללת בית ברל, עוסק בעיקר בתיאור האסטרטגיות שאיפשרו לפלשתינאים להפוך לשחקן מרכזי במאבק על עתיד העיר. עמירב מסביר בתוך כך איך קרסה המדיניות הישראלית בירושלים ואיך הפלשתינאים גם הצליחו לדחוק את רגל ירדן וגם ניטרלו את כל מאמציה של ישראל לאחד הלכה למעשה את העיר. שני הפרקים האחרונים שופכים אור חדש ומעניין על הדרך שבה התנהל המשא ומתן על ירושלים בוועידת קמפ דייוויד ובתקופה הקריטית שבינה לבין השיחות בטאבה.

בניגוד לספרים שפירסמו שלמה בן-עמי, יוסי ביילין וגלעד שר על השיחות עם הפלשתינאים, חיבורו של עמירב עוסק במגעים שהיו בין הצדדים אך ורק בהקשר למשא ומתן על ירושלים. טענתו העיקרית היא שעתיד הר הבית הוא הסוגיה הירושלמית היחידה שלא הושגה עליה הסכמה וכי גם בכל הנושאים שעמדו על הפרק בנוסף לירושלים (פליטים, גבולות, התנחלויות וסידורי ביטחון), ההסכמה היתה בהישג יד. הר הבית, טוען עמירב, הוא שמנע השגת הסכם.

"ועידת קמפ דייוויד", הסביר בשיחה ל"הארץ", "היתה ל'ועידת ירושלים', אולי אפילו ל'ועידת הר הבית'". שלושת המנהיגים שהשתתפו בה, ברק, ערפאת ומארחם הנשיא ביל קלינטון, הקדישו, לטענת עמירב, "מאות שעות" לדיונים על ירושלים בכלל ועל הר הבית בפרט. "קשה להאמין", אומר עמירב, "אבל קלינטון בכבודו ובעצמו רכן במשך שעות, יחד עם ברק וערפאת, על מפות של העיר העתיקה ושל הר הבית". התעקשותם של ערפאת ושל ברק בעניין הריבונות היא שמנעה הסכם. ערפאת התעקש על ריבונות פלשתינית מלאה ובלעדית "גם כי רצה להירשם בהיסטוריה כמי ששיחרר את הר הבית וגם כי רצה שהר הבית יעניק משקל כלל-מוסלמי למדינת פלשתין הקטנה"; ברק התעקש "כי רצה להירשם בהיסטוריה כמי שהשיג עבור ישראל את מה שאין לה היום - ריבונות על חלק מהר הבית".

עמירב משוכנע שגם ברק וגם ערפאת טעו בכך טעויות קשות. את עמדתו של ערפאת, עם זאת, קל לו יותר להבין מאשר את עמדתו של ברק. "ערפאת רצה להיות סלאח א-דין וברק רצה להיות בן-גוריון", טוען עמירב. "מה שברק לא הבין זה שבן-גוריון דווקא עשה הכל כדי להיפטר מהר הבית. החל מהרצל, דרך אוסישקין וחיים ויצמן, עד בן-גוריון, משה דיין ומנחם בגין, כל מנהיגי הציונות הבינו שהר הבית הוא עצם בגרון של התנועה הציונית. המנהיג הציוני הראשון שהתעקש דווקא על הר הבית היה אהוד ברק. ועל מה הוא התעקש? הרי אין שם נפט ואין שם מתנחלים. אין שם כלום. הוא דיבר על 'קודש הקודשים', מונח שמציין ארבעה מטרים רבועים שאליהם הכהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים. ברק החיל את המושג הזה על הרחבה כולה, כולל המסגדים, ופוצץ עליה את כל המשא ומתן". עם זאת, מתיאורו של עמירב עולה שברק הביע נכונות להסתפק בהצעה האמריקאית, שייעדה לישראל ריבונות תת-קרקעית, מתחת לרחבת המסגדים.

מדברי עמירב בחוברת ובשיחה עם "הארץ" עולה שהמשלחת הישראלית לקמפ דייוויד ניהלה את המשא ומתן על ירושלים בצורה רשלנית וכושלת. "ברק הגיע לקמפ דייוויד בלי שום הכנה בנושא", הוא אומר. מתברר שבלשכת ראש הממשלה לא נעשתה שום עבודת הכנה לקראת המשא ומתן על ירושלים כי ברק חשש, במצב הקואליציוני העדין שבו היה נתון, מפני הדלפה שייאמר בה שהוא מתכונן לדון בחלוקת ירושלים. "בתקופה שקדמה לקמפ דייוויד", משחזר עמירב, "שלמה בן-עמי ניהל משא ומתן חשאי עם הפלשתינאים בשטוקהולם. בין שתי גיחות לשטוקהולם פגשתי אותו בירושלים ושמעתי ממנו ש'הכל בסדר' - הפלשתינאים מגלים גמישות ואפשר יהיה להגיע אתם להסדר גם בעניין ירושלים. שאלתי אותו מה יהיו קווי ההסדר בירושלים, ושלמה ענה לי כי הוא לא יודע, כי ברק הנחה אותו שלא לדון בעניין ירושלים.

'אהוד רוצה לטפל בתיק ירושלים בעצמו', הסביר לי בן-עמי. התשובה הזאת לא מצאה חן בעיני, ולכן הלכתי לדני יתום. יתום ענה לי פחות או יותר באותה רוח. 'סמוך על אהוד', הוא אמר לי, 'יהיה בסדר'".

בניגוד למשלחת הישראלית, המשלחת הפלשתינית הגיעה לקמפ דייוויד מצוידת גם במידע רב, גם בחומר רקע מפורט וגם בעמדה מגובשת. העמדה הפלשתינית כללה, לדברי עמירב, "מרכיב טריטוריאלי" ו"מרכיב היסטורי". במעגל הטריטוריאלי, כותב עמירב, הפלשתינאים דרשו לחלק את הריבונות על העיר לפי קווי 67', אך הביעו נכונות להשאיר תחת ריבונות ישראלית את כל השכונות היהודיות ("התנחלויות", בשפת הפלשתינאים) שנבנו בעיר מעבר לקו הירוק. "הלכה למעשה", קובע עמירב, "הפלשתינאים ויתרו בכך על שליש משטחה של ירושלים המזרחית". בעיר העתיקה הם היו מוכנים להותיר בידי ישראל את הריבונות על הרובע היהודי ועל הכותל המערבי. במעגל ההיסטורי, ממשיך וטוען עמירב, הם החליטו לוותר על דרישתם לקבל בחזרה את 20,000 הבתים שפלשתינאים נטשו במערב העיר ב- 1948 ולהסתפק בפיצוי כספי ובדרישה "לאפשר לכמה מבעלי הבתים הלא מאוכלסים, בליפתא למשל, לחזור ולהתגורר בהם".

עמדתם בעניין הר הבית היתה קרובה לזו שתנוסח כעבור חודשיים במסמך של עמירב וחוסייני. "הפלשתינאים", כותב עמירב, "הסכימו לוותר על ריבונות בלעדית (בהר הבית) ולהחליפה בהסדרי ריבונות משותפים עם מדינות האיסלאם, הליגה הערבית ואף גורמים בינלאומיים". עם פתיחת הדיונים בקמפ דייוויד, נטש ערפאת את העמדה הזאת והחליפה בדרישה נוקשה ובלתי מתפשרת לקבלת מלוא הריבונות על האתר. עמירב סבור שהשינוי נגרם כתוצאה מהעובדה שארה"ב התייצבה לימינו של ברק, שדרש להותיר חלק מהמתחם בריבונות ישראל. "נכונותה של ארה"ב לאפשר לישראל ריבונות חלקית בהר או מתחת למסגדים", כותב עמירב, "נראתה (לערפאת) כהצטרפות למזימה הישראלית לגמד את מעמדם של הפלשתינאים במסגדים. היו אף מי שראו בכך פתח לאפשרות שהישראלים יתבעו ביום מן הימים את הקמת בית המקדש ליד המסגדים או אף במקומם".

"ביום שקלינטון העלה את הצעתו, שלפיה הפלשתינאים יהיו בעלי הריבונות על רחבת המסגדים וישראל תהיה בעלת הריבונות על השטח שמתחת לרחבה", סיפר עמירב ל"הארץ", "ערפאת רתח מזעם, השתולל ממש. הוא פתח בצעקות על קלינטון, ושאל אותו אם הוא היה מסכים שמישהו אחר יהיה ריבון בשטח שמתחת לרחובות של ואשינגטון".

"ברק", ממשיך עמירב ומספר, "חשב שאם יהיה נדיב כלפי הפלשתינאים בכל הנושאים וישאיר לסוף את הדיון על ירושלים, אז הפלשתינאים יהיו לארג'ים כלפיו בעניין ירושלים. בפועל קרה בדיוק ההיפך. הפלשתינאים דרשו לדון בירושלים כבר ביום הראשון. הדיון עליה התחיל ביום השלישי ותפס את המקום המרכזי בוועידה". ברק, שלדברי עמירב התכונן מלכתחילה לוותר רק על השכונות הערביות החיצוניות של העיר (בחלקה הצפוני), הסכים במהלך הוועידה לוותר גם על השכונות הפנימיות (שייח ג'ראח, ואדי ג'וז, סלאח א-דין, א-טור, סילוואן, אבו-טור ואחרות) וגם על הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי של העיר העתיקה. לבסוף, כשהגיע תור הדיון על הר הבית, הוא פוצץ עליו את המשא ומתן כולו.

עמירב סבור שברק טעה בכך "טעות פטאלית", גם כי ישראל אינה זקוקה לדעתו להר הבית וגם כי ההסכם שהלך והתגבש בעניין ירושלים היה אמור להעניק לישראל "הישגים גדולים ביותר": הכרה בינלאומית בירושלים כבירת ישראל; השלמה פלשתינית עם ריבונות ישראל על השכונות שנבנו אחרי 1967 על שליש משטחה של ירושלים המזרחית; והשארת העיר כולה "פתוחה ובלתי מחולקת מבחינה פיסית".

אלא שברק, הוא מוסיף, רצה להירשם בהיסטוריה היהודית כמי שהפך את ישראל לריבון, ולו חלקי, על הר הבית. "הוא פשוט ביקש להשיג הישג אחד יותר מדי, ונכנס עם הראש בקיר. אחרי קמפ דייוויד, ברק ובן-עמי התחילו פתאום לטעון שכאשר הפלשתינאים שוללים את הזיקה היהודית להר הבית, הם כאילו שוללים את הזיקה היהודית לכל ארץ ישראל, כולל חיפה ותל-אביב". עמירב סבור שזו "טענה חסרת שחר" ושדווקא ההיפך ממנה הוא הנכון. תמורת ויתור על הר הבית, ישראל יכלה לקבל לדעתו את הכרת העולם כולו, כולל העולם הערבי והמוסלמי, גם בקיומה הריבוני וגם בהיות ירושלים בירתה. במוקדם או במאוחר, הוא קובע, ישראל תיאלץ "להיפטר מהר הבית". הצעתו היא שישראל "תיתן את הר הבית במתנה, אבל לא לערפאת אלא לראשי מדינות האיסלאם". אם היא תנהג כך היא תזכה לדעתו בהכרת העולם המוסלמי כולו.