רוב הילדים האלה ישובו לדירות צפופות מאוד, בלי פרטיות להם ולהוריהם, בשכונות דחוסות בבתים שאין בהן מגרשי משחקים או מועדוני נוער ושלרוב רחובותיהן המרוצפים למחצה אין מדרכות ועם כל גשם קל הן מוצפות מים מהולים במי שופכין. הם ייכנסו לבתים קרים מאוד וספוגי רטיבות, כי האב מובטל זה שנה ואין כסף לגז לחימום והבנייה זולה, בדרך כלל חפוזה, משום שלא ניתן אישור מהעירייה לבנות עוד קומה על בית ההורים הישן או שהאישור כרוך בתשלום שאי אפשר לעמוד בו. הם ואמותיהם, בעיקר, ירבו להתלונן על בעיות בנשימה ודלקות פרקים, בשל הרטיבות.

הבתים, בשכונות המזרח ירושלמיות שבהן חיים רוב התושבים הפלשתינאים, מגובבים אלו על אלו, פולשים לרחובות ומצרים אותם עוד יותר, "עד שללוויה אין מקום לעבור" - כפי שאמרו שניים, תושב מחנה הפליטים שועפאט ותושב השכונה סילוואן. גם אור יום מתקשה לחדור לכאן, אך נראה שהבנייה עדיין נמשכת, כדי להדביק את קצב הביקוש למגורים. בכל שכונה, כמעט בכל רחוב, אפשר להיתקל בשקי חול ומערבלי בטון וכמה פועלים שמוסיפים עוד קומה שהבטון שלה חשוף ואפור. לעתים קרובות זו בנייה לא בטיחותית, מסוכנת. פקחי בנייה, כמו אדריכלים פלשתינאים, נרעדים למחשבה מה יקרה אם תתרחש רעידת אדמה. וכשאין איפה לבנות מסבים מחסנים וחנויות לחדרי מגורים.

בתוך הבתים האלו ובחנויות המכולת הדלות מתלוננים על עלייה במספר הגניבות והפריצות לבתים ולחנויות, במספר המובטלים, במספר המכורים לסמים קשים שאף פולשים לדירות ריקות או בנויות למחצה בשכונות מהוגנות, במספר הרעבים שמקבלים חבילות מזון מארגוני צדקה. מדברים על כנופיות שמשתלטות על קרקעות פנויות ועל אחרות שגובות דמי חסות מחנויות.

בכל מקום במזרח ירושלים הערבית מכה את התושבים החיים כאן ואת המבקרים הנוכחות המעיקה, החובקת כל, של עוני ועזובה: עזובה פיסית, עזובה חברתית שמתבטאת בילדים ובנערים המשוטטים, הנשכחים, במקבצי הנדבות, ברוכלים הרבים, באלימות כבושה וגלויה, בבריונות ובפשיעה, ועזובה נפשית המתבטאת בכל כך הרבה פנים נפולות ובהצהרות אישיות, גלויות, על ייאוש ועייפות מהחיים.

האם זו התרשמות חיצונית בלבד, הניזונה בעיקרה מההשוואה לשכונות היהודיות הסמוכות מאוד, המטופחות, המסודרות, הנקיות והמרווחות? האם זו הגזמה של הפלשתינאים תושבי המקום? "עולם שלישי" - כך מגדיר את השכונות המזרח ירושלמיות עו"ד דני זיידמן, המתמחה בייצוג פלשתינאים מירושלים העותרים נגד מדיניות ממשלתית ועירונית בשל פגיעה בזכויותיהם.

פלשתינאים כמו ג'ועבה ועמיתיו ב"צוות המשימה", ישראלים כזיידמן שעובדים בשותפות עם פלשתינאים מול המדיניות הרשמית הישראלית (ממשלתית ועירונית), מזהירים מפני "חבית נפץ חברתית-פוליטית" ומפני "התפוצצות ודאית". "תשכחו אותנו", אומר ג'ועבה, "אבל האם בישראל לא מבינים שהתופעות האלו, תוצרי לוואי של הסלאם שלנו, יגלשו ויפגעו בסופו של דבר גם בירושלים היהודית, גם בחברה הישראלית?"

הם כולם תולים את עיקר האשמה בהזנחה שלטונית מכוונת של התכנון, הגבלה דרקונית של הבנייה והפיתוח במזרח העיר, העדפה מתמשכת של יהודים על פני ערבים בתקציבים ממשלתיים ועירוניים, וגיבוי שלדבריהם נותנים מוסדות ישראליים רשמיים לגורמים עברייניים שמסייעים לשב"כ.

גורמים ישראליים רשמיים בעירייה ואחרים אינם מתכחשים לנתוני האפליה. יש פער של מיליארד שקל בתשתיות בין השכונות היהודיות לפלשתיניות, מסר המשנה למנכ"ל העירייה וראש המינהל הפיסי, איתן מאיר. כלומר, כדי לחסל את הפער יש להקדיש מיליארד שקל יותר לפיתוח במזרח העיר מאשר במערבה - סכום דמיוני בשלב זה. אך מאיר גם מבקש להדגיש שזו ירושה דווקא מתקופת טדי קולק, איש מפלגת העבודה, ושבראשות אהוד אולמרט נעשים מאמצים לשנות את העדיפויות הממשלתיות, להפנות עוד משאבים למזרח העיר.

עוד הזכיר שהיה פער עצום בתשתיות כבר עם סיפוח הכפרים והשכונות של מזרח העיר ב- 1967. הוא קישר חלק מתופעות ההזנחה והעזובה לתרבות שאינה מכבדת את הספירה הציבורית ולהשפעתה השלילית של הרשות הפלשתינית, שפעלה בעיקר באמצעות בריונים למיניהם, עבריינים, כטענת היועץ לעניינים ערביים בעירייה, שלום גולדשטיין. "עבריינות הבנייה", לדברי גולדשטיין, "היא מגיפה ומאחוריה עומדים מניעים פוליטיים של הרשות הפלשתינית". בעירייה ובמשטרה גם מזכירים שהפלשתינאים הם שפתחו בסכסוך הדמים בספטמבר 2000, שהביא להידרדרות הכלכלית הנוכחית.

לעומת העירייה והתושבים עצמם, הקובלים על התגברות הפשיעה במזרח העיר, במשטרה טוענים שזו התרשמות לא נכונה. להיפך, מסר שמואל בן רובי, דובר מחוז ירושלים: יש ירידה של כ- % 8 בשיעור הפשיעה בירושלים הפלשתינית, לעומת השנה שעברה. באמצע ינואר הם מתעתדים לפרסם את הנתונים. דוברים ויועצים בעירייה ובמשטרה - כמו החוקר ישראל קמחי מ"מכון ירושלים לחקר ישראל" - נוטים להאמין שהתפוצצות אינה סבירה, משום שבמבחן הכדאיות החיים תחת שלטון ישראלי טובים יותר מבחינת הביטחון הכלכלי-החברתי היחסי, חופש התנועה ואורחות החיים הדמוקרטיים, מאשר החיים תחת שלטונם של יאסר ערפאת והרשות הפלשתינית. ההוכחה: חוץ ממקרים ספורים, מדאיגים ככל שיהיו, תושבי העיר המזרחית אינם משתתפים בסכסוך הדמים הישראלי-הפלשתיני.

התפוצצות קרבה או לא, פלשתינאים ירושלמים שמזדמנים לערי הגדה דווקא מתרשמים שהמצב ברבות משכונות ירושלים המזרחית, ובהן העיר העתיקה, קשה יותר מבחינת צפיפות הדיור ואיכותו הירודה ומבחינה חברתית ונפשית מאשר בגדה המערבית, אפילו בהשוואה למצב הקשה היום ואפילו במחנות הפליטים שלה. כך קובע ג'ועבה, כך אומרים למשל מ"ח, עורך דין ששהה בשבוע שעבר שלושה ימים בג'נין, מאי אל-עומרי, פסיכולוגית המדלגת בין רמאללה, מזרח ירושלים, לוד ורמלה, ומהא אבו דיה, מנהלת "מרכז ירושלים" לייעוץ חברתי וחוקי לנשים שלעזרתו פונות מאות נשים מהגדה ומירושלים כאחת.

נתונים סטטיסטיים שונים מאשרים שבכל הקשור לעוני, אין מדובר ב"התרשמות בלבד". אמנם בממצאים העיקריים שפירסם הביטוח הלאומי בחודש נובמבר השנה על "ממדי העוני והאי שוויון בהתחלקות ההכנסות במשק בשנת 2001" אין נתונים נפרדים על הפלשתינאים, תושבי הבירה. בביטוח הלאומי מסבירים שב- 2000 וב- 2001, מסיבות ביטחוניות, לא שלחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) פוקדים לשכונות הפלשתיניות בירושלים כדי לסקור את הכנסות האוכלוסייה שם. כך, בביטוח הלאומי לא יכלו לחשב מהו שיעור האבטלה אצל הפלשתינאים בעיר ומהו מספר הנפשות אצלם, החיות מתחת לקו העוני.

אבל אגף הרווחה בעיריית ירושלים, המנתח את נתוני הביטוח הלאומי, מעריך על סמך נתוני 1999 (בשנה שהלמ"ס שלחה סוקרים למזרח העיר) כי % 66 מתושביה הפלשתינאים של ירושלים - 142,700 נפש - חיו ב- 2001 מתחת לקו העוני (הקו היום הוא כ- 1,720 שקל לחודש). בישראל כולה הגיע שיעור הנפשות החיות מתחת לקו העוני ב- 2001 ל- % 19.6. בירושלים היהודית הוא הגיעל- % 27.8. יש יסוד איתן לחשש, ששיעור העניים בשני חלקי העיר עלה ב- 2002.

ב-1999 חיו % 58.6 מהפלשתינאים תושבי ירושלים מתחת לקו העוני (בסך הכל112,700 - נפש). בשנת 2000 ירד שיעור העניים הפלשתינאים בירושלים ל- % 57.7 (120 אלף נפש), לעומת % 27.7 מהיהודים הירושלמים שחיו אז מתחת לקו העוני. באותה שנה % 68 מהילדים הפלשתינאים בירושלים (59 אלף) חיו מתחת לקו העוני (לעומת % 28.9 מהילדים היהודים). דורית בירן, מנהלת מחלקת תכנון, מחקר ופיתוח באגף הרווחה בעיריית ירושלים, מעריכה - על פי הגידול הכולל בשיעור העוני - ששיעור הילדים הפלשתינאים העניים יגיע השנה ל- % 70.

לפי הלמ"ס (שעליה מסתמך אגף הרווחה בעירייה בחישוב נתוני העוני), בסוף2001 היה מספר תושבי ירושלים 670,000, מתוכם 454,600 יהודים ומי שהוגדרו "אחרים" (כלומר, בני משפחות עולים שאינם יהודים ועובדים זרים). מספר הפלשתינאים היה איפוא 215,400 אלף. לפי הלמ"ס, ב- 31 בספטמבר 2002 הגיע מספר תושבי העיר ל- 678,500, אך הלמ"ס עדיין לא מסרה כמה מהם יהודים ו"אחרים". לפי מרשם האוכלוסין של משרד הפנים, המספרים גבוהים יותר. ב- 30 ביוני 2002 היו 740,366 איש רשומים כמי שכתובתם בירושלים, מתוכם 486,480 יהודים, 240,721 ערבים ו- 13,165 שסווגו "לא ידוע".

לפי אומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית (הנעזרת, בין השאר, בנתוני הלמ"ס הישראלית ולא ברישום האוכלוסין במשרד הפנים), מספר הפלשתינאים החיים בירושלים הוא גבוה יותר. כבר ב- 2000, לפי אומדניה, היו בירושלים 231,597 אלף פלשתינאים. הפלשתינאים מעריכים שמספר זה גבוה יותר היום. להערכתם, בעיר ממשיכים לגור פלשתינאים הנשואים לירושלמיות/ירושלמים שלא קיבלו תושבות בעיר, פלשתינאים אחרים מהגדה שהשתקעו בעיר לפני שני עשורים ויותר, וילדיהם של אותם אנשים או פלשתינאים ירושלמים שאיבדו את תושבותם. לכל נתון ישראלי, לפיכך, הם יוסיפו כ- 20 או 30 אלף נפש לפחות. מכאן שלפי נתוני משרד הפנים ולפי הנתונים הפלשתיניים, המספר האבסולוטי של פלשתינאים עניים אף גדול מהאומדן של אגף הרווחה בעירייה.

בכל סלאם בעולם הניכור והעוינות בין התושבים לשלטונות הם אחד המאפיינים. אבל נראה שבסלאם הפלשתיני במזרח העיר מאפיין זה הוא דומיננטי במיוחד ובעל היבט פוליטי ברור. לפחות בעיני הפלשתינאים תושבי הסלאם, השלטון הישראלי נפקד כל אימת שמדובר בתיקון המצב ובשיפור תנאי החיים או במאבק בפשיעה, שפוגעת ישירות בתושבים. בעיני התושבים, במקרה הטוב נציגי השלטון ורשויות החוק אינם מכירים את חברתם או מוגבלים מסיבות פוליטיות-תקציביות ביכולתם לסייע.

במקרה הרע, הם נתפשים כמי שלא אכפת להם מה יעלה בגורלה של האוכלוסייה הפלשתינית ועם זאת כמי שלוטשים עיניים לאדמתה, כדי להרחיב את הבנייה ליהודים בלבד. הם נתפשים כמי שהביאו במתכוון להידרדרות חברתית וכלכלית וכמי שכל עניינם הוא בהטלת קנסות ומסים, עיקול רכוש בשל פיגור בתשלומים, בדיקות ביטחוניות ועיכוב צעירים באמצע הרחוב. השוטרים, אנשי מג"ב ופקחי העירייה נתפשים על ידי רבים כחורשי רע, כתוקפניים א-פריורי, כעוינים לכלל האוכלוסייה (גם אם במשטרה ובעירייה מבטיחים שרבים פונים אליהם ונותנים אמון במוסדות הרשמיים).

אך גם הרשות הפלשתינית, קובלים פלשתינאים בירושלים, הזניחה את העיר, הן מבחינה תקציבית והן מבחינה פוליטית-פרקטית. בתשובה לטענות העירייה, למשל, שהרשות עומדת מאחורי גל של עבירות בנייה, עונים רבים: "הלוואי שהרשות היתה מסייעת". יאסר ערפאת, מצד אחד, מזכיר בכל נאום שלו כי בקרוב יתנוססו דגלים פלשתיניים על כל כנסייה ומסגד בעיר; מהצד האחר, הקפיד להעביר מסרים סותרים על האדם האחראי לעיר מטעמו (פייסל חוסייני או זיאד אבו זיאד, סרי נוסייבה - שהורחק בינתיים - או סמיר רושה שגר ברמאללה ואפילו אינו יכול להיכנס לעיר, הרשות או אש"ף), זאת בהתאם לטקטיקה הידועה שלא לאפשר לאדם אחד במערכת הפוליטית הפלשתינית להתחזק ובכך לסכן אולי את מעמדו.

בשכונות העוני הפלשתיניות נזכרים היום רבים איך חוסייני התעניין בהם וניסה לעזור, כמו אב רחום. לאחר מותו האנשים חשים מיותמים. לאוריינט האוס היו מוסדות חברתיים, ששימשו כתובת לציבור הפלשתיני הירושלמי. מקורבי חוסייני ואנשי האוריינט האוס טוענים שמוסדות אלו הגישו סיוע משפטי וכספי ושסגירתם בידי השלטונות הישראליים חיסלה למעשה ערוץ חשוב של תמיכה חברתית.

פעילים מהשמאל הפלשתיני אומרים, לעומת זאת, שפעילות חוסייני והאוריינט האוס לא חרגה מהשיטה שהנהיג ערפאת (חלוקת צדקה, לפי בקשות המקורבים, כשהוא שולט בתקציב) וכי, כהגדרת אחד, ככל שהיה חוסייני נקי כפיים ואכפתי, הוא נאלץ לשמש בלדר בין רמאללה לירושלים. כשניסה להשיג כספים ממקורות עצמאיים, הצר ערפאת את צעדיו. אך גם לולא כן קשה להאמין שמוסד פלשתיני כלשהו, מאורגן יותר מהאוריינט האוס, מתוחכם ובעל חופש פעולה, היה יכול לשנות את מציאות העוני בלא שינוי במדיניותו של הריבון בשטח, כלומר, מדינת ישראל. השינוי חייב לבוא מממשלת ישראל, מסכימים גם בעיריית ירושלים.