הדיווח התקשורתי היה קצר, כמעט לקוני. טנק של צה"ל זיהה, ביום חמישי לפנות בוקר, דמויות חשודות מנסות לחדור את גדר המערכת החוצצת בין רצועת עזה לשטח ישראל, סמוך למחסום קרני. הטנק ירה פגז. אחר-כך נתגלו במקום גופותיהם של חמישה פלשתינים לא חמושים שרצו, כנראה, לחפש עבודה בישראל. סוף דיווח.

השבוע שעבר היה ארוך וקשה. בין גופתה של הפעוטה הודיה קדם, לזו של נור אבו-טיר, לפריימריס בליכוד, נדחקו חמשת הגופות של הפועלים הפלשתינים לשולי הדרך, מוטלות לצד הגדר. זו דרכו של עולם. אין בדברים הללו תלונה או מחציתה כנגד הטנק של צה"ל שירה פגז על הגדר. הפלשתינים, בנסיונות החדירה הבלתי פוסקים, בפיגועים הנמשכים, הרוויחו את הפגז הזה ביושר. אין לחיילי צה"ל, שנלחמים על הגדר הזו כבר שנתיים, ברירה אחרת.

הבעיה אינה רק במה שמתרחש על הגדר, אלא במה שקורה מעברה השני, הפלשתיני. ככל שחולף הזמן כך הולכת ומתבררת (לא לצרכני התקשורת בישראל) עוצמת הטרגדיה: מאות אלפי בני אדם כלואים שם, בין גדר לים (ובו ספינות מלחמה מפטרלות), בין קני הטנקים הישראלים לקלצ'ניקובים של השוטרים המצרים. המוני פלשתינים פשוטים, בעל י משפחות, שמעולם לא אהבו אותנו במיוחד אבל פעם, לא מזמן, תמך חלק מהם בתהליך השלום. היום הם סגורים במכלאה המונית, נטולי פרנסה, חסרי תקוה, על סף רעב.

אנשיו של מתאם הפעולות בשטחים, האלוף עמוס גלעד, מנהלים תרשומת ומעקב מדוקדק אחר המצב ברצועת עזה. המטרה: למנוע, בכל מחיר כמעט, רעב המוני ברחובות. בינתיים, הם עומדים במשימה. דגש על בינתיים. ככל שחולף הזמן הולכת הטרגדיה ומעמיקה. דוגמה: ב-28 בספטמבר 2000, ערב פרוץ האינתיפאדה, אפשר היה לאכול מנה פול ולשתות בקבוק קולה בעזה תמורת 10 (עשרה) שקלים. היום אפשר לקבל את הסחורה הזו תמורת שקל אחד, ואין קונים. הדו"חות מזעזעים: משפחות מוכרות את תכולת הבית כדי לקנות מזון. אמהות מוכרות את בגדיהן ושארית תכשיטיהן כדי לקנות ספרים לילדים. פועלים קמים בשלוש לפנות בוקר כדי לעבור מסכת יסורים ארוכה במחסומים השונים, לשלם את מרבית שכרם לנהגי מוניות, לעבוד מהבוקר עד הלילה ולחזור הביתה עם שקלים בודדים, לטובת רווחים גדולים ומסובסדים של בעלי מפעלים באיזור התעשיה ארז.

הסבל הזה רחוק מהכותרות, נחבא מהעין, נעלם מהתודעה הציבורית בישראל. הפלשתינים הכלואים ברצועת עזה הם בני ערובה של המצב, נתונים בידיו של מנהיג צמא דם, אכזר, שסבל בני עמו רק משפר את מצב רוחו ומעצים את המגלומניה שלו. יש שם שכבה דקה של מקורבים לשלטון החיים בוילות פאר, מחזיקים חשבונות מיליונים בחו"ל, גוזרים קופונים מכל עבר ומושחתים עד היסוד. עכשיו, עושה רושם שגם החגיגה הזו נגמרת. כל מה שיישאר ברצועת עזה, אם המצב לא ישתנה בקרוב, הוא תקתוק קצבי, עיקש, של פצצת זמן גדולה ומאיימת.