האם מוגזם לבקש מהישראלים להפנות את מבטם, ולו להרף עין, גם אל הנעשה בחצרם האחורית? האם אנחנו מסוגלים עוד לעצור לרגע את העיסוק הבלתי פוסק בפריימריס ובמלחמה הניטשת בין שטראוס לתנובה על הקוטג', ולשים לב למה שקורה בינתיים בשטחים הנתונים בכיבוש שלנו?

זר שייקלע לכאן לא יאמין למראה עיניו: כמה שבועות לפני מועד הבחירות, תקופה שהיתה אמורה לגרום לאוורור העמדות הפוליטיות ולחידודן, ישראל ממשיכה להליט את עיניה, לא לראות, לא לשמוע ולא לדעת מה היא מעוללת לשלושה מיליון בני אדם. אם בימים רגילים קשה לקבל את ההתעלמות הבוטה הזאת - בבחינת מה שלא מעניין אותנו לא קיים - ערב בחירות שנחשבות (כמו תמיד) גורליות, היא נפשעת במיוחד.

הנה כמה עדכונים מהימים האחרונים: חמישה פלשתינאים לא חמושים, קרוב לוודאי פועלים נואשים שניסו להסתנן באמצעות סולם מעזה לישראל כדי למצוא עבודה, נורו למוות מטנק ביום חמישי. ביום שני, שלושה ימים לפני כן, הרגו חיילים צעיר לוקה בשכלו בטול כרם. ביום ראשון ירו חיילים בשתי נשים ושלושה ילדים ברפיח. האם נהרגה ושני ילדיה, בן ארבע ובת 15, ואשה נוספת, נפצעו קשה. החיילים אמרו שחשבו שמדובר במחבלים. ביום שישי 6 בדצמבר נהרגו עשרה בני אדם, בהם אשה אחת ושני עובדי אונרוו"א, במחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועת עזה. שלושה ימים קודם לכן נהרגה אשה בת 95 שנסעה במונית מירי של חייל ליד רמאללה.

בסך הכל נהרגו בעשרת הימים הראשונים של החודש יותר מ- 30 פלשתינאים, לפחות מחציתם אזרחים תמימים. מה שהיה לפנים "חריג" נהפך למעשה שביום יום, מה שפעם נחקר על ידי צה"ל - במרבית המקרים אפילו לא נבדק.

לכמה ישראלים אכפת? קורבנות חפים מפשע, נשים, ילדים וזקנים, יש רק לנו. מרבית כלי התקשורת דיווחו על הארועים הללו בקיצור נמרץ, אם בכלל. שום פוליטיקאי לא התייחס.

אל קציר הדמים צריך להוסיף את המעצרים ההמוניים: על פי נתוני דובר צה"ל עצורים כיום 3,094 פלשתינאים בבתי הכלא הצבאיים לבדם. 932 מהם נידונו למעצר מינהלי. במלים אחרות, בבתי הכלא של צה"ל יושבים כמעט אלף עצורים בלא משפט לפחות לחצי שנה. בתי כלא? חלק ניכר מהעצירים כלואים בשני מתקני מעצר מאולתרים, קציעות ועופר, שהתנאים בהם כנראה קשים במיוחד. צה"ל מונע מעיתונאים זה חודשים ארוכים את הכניסה אליהם.

אלה עובדות ונתונים שהיו צריכים להטריד מאוד את דעת הקהל, גם כזאת שמושפעת מאיומים בלתי פוסקים של טרור. הרג יום יומי ומעצרים המוניים ללא משפט היו צריכים לפחות לעמוד לדיון ציבורי - אבל אצלנו לא מתעניינים, כאילו אין לכך השפעה מכריעה לא רק על הקורבנות, אלא גם על מצב הביטחון ועל אופי המשטר והחברה בישראל.

אם על מעשי ההרג והמעצרים עוד מדווח בשולי החדשות, כליאתו של העם הפלשתיני כולו נמשכת באין מפריע ובאין מדווח. ערים שלמות, חרבות בחלקן, נתונות בעוצר כמעט רצוף, עם שלם אינו יכול לנוע מיישוב ליישוב ללא אישור ואין לכך כל הד בציבור הישראלי. מומחי הביטחון אומרים בקול אחיד להחריד שזו הדרך, אין בלתה, וכמעט איש אינו מוחה. מותר להניח שמרבית הציבור כלל לא יודע, ולא מתעניין לדעת, אם הפלשתינאים נתונים עכשיו בעוצר או סתם בסגר או בכתר. מתמקדים רק בקשיים ובכאב שלנו, שאין חלילה להמעיט בחומרתם. פוחדים לשבת בבתי קפה? הפלשתינאים יכולים מזמן רק לחלום על זה. חוששים לנסוע באוטובוס? אין עוד דבר כזה בשטחים. חוששים לטוס? רוב הפלשתינאים לא יודעים במה מדובר. האבטלה גוברת? אין מה להשוות לממדי העוני והתת-תזונה בשטחים שרוב תושביהם, כדאי להזכיר, אינם טרוריסטים.

נותרו עוד כמה שבועות עד לבחירות, ואיש לא מזכיר את אחריותם של אריאל שרון, בנימין בן אליעזר ושאול מופז להרג ולהרס. עמרם מצנע מרבה לדבר על הפרדה ועל ביטחון - ואינו אומר מלה על מוסר ועל צדק. צירופם של יוסי ביילין ויעל דיין למרצ אולי ימריצה להחריף את עמדותיה בתחום זה. לחד"ש ולמפלגות הערביות, שמנסות לדבר על מה שבאמת נעשה בשטחים, איש אינו מקשיב.

זה מצב עניינים חמור. איומי הטרור הרצחני אינם צריכים לבטל מפניהם את כל שאר הדברים; פיגועי התאבדות אינם מצדיקים הרג יום יומי של חפים מפשע ומעצרים המוניים בלא משפט, ושום דבר אינו יכול להצדיק את העדר הדיון הציבורי ואת ההתעלמות המוחלטת מכל אלה במיוחד ערב בחירות.