במצב דומה נמצאת ופא עמר, עיתונאית ותיקה מירדן העובדת שמונה שנים בסוכנות רויטרס בישראל. בספטמבר פג תוקפה של ויזת העבודה שלה ומאז היא מועמדת לגירוש כמו כל עובד זר השוהה בישראל בניגוד לחוק. אבל לדני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שום דבר לא בוער. אם זה היה תלוי בו, היו ריגינס ועמר יכולים לעזוב את הארץ מחר, ולתמיד. "אני לא מכחיש את זה, אני לא צבוע", אומר סימן על עמר. "רק על בסיס המידע שיש לי עליה, ההתנהלות שלה עד היום, היה עדיף לי שתהיה בירדן".

במה חטאה עמר? לפני שנה אירגן סימן בירושלים מפגש בין שר הביטחון, בנימין בן אליעזר, לבין העיתונאים הערבים בישראל. בכניסה נערכו לעיתונאים בדיקות גוף פולשניות, פולשניות מדי לדעת רבים מהם. עמר, נשואה לעיתונאי מרמאללה ואמא לשלושה, נעלבה, ואחרי תיאום עם הבוס שלה, טים הריטג', בחרה במחאה לוותר על הפגישה. היא הסבירה לסימן את מניעיה ועזבה. סימן לא סלח לה על כך. כשפג תוקפה של הוויזה שלה בסתיו, מצא הזדמנות לבוא אתה חשבון וסירב לחדש את הוויזה, בטענה שעמר היא לא עיתונאית, שהיא פרובוקטורית ועובדת כמרגלת בשגרירות ירדן.

סימן, אולי לא מיותר לציין, לא פועל בחלל ריק. שר החוץ הירדני מרואן מועאשר, שהוא ידיד של עמר, הביע את זעמו והשגרירות הירדנית בישראל אף התלוננה לפני משרד החוץ הישראלי, בינתיים ללא הועיל. את דעתם של מנהלי רויטרס בלונדון על הטיפול בעמר מסכם הריטג', ראש המשרד של רויטרס בישראל, באיפוק בריטי מעורר הערכה. "אני לא חושב שהאופן שבו מתייחסים כאן לתקשורת הזרה עוזר לתדמית של מדינת ישראל", הוא אומר.

דני סימן טוען שעמר מארגנת כאן מהומות. "רויטרס מכחישה את זה בתוקף. זה לחלוטין אינו נכון. כל העיתונאים שלנו מקצועיים מאוד. החיים כאן נעשו מאוד קשים בשבילנו. מונעים מאתנו פעמים רבות לכסות את האירועים באופן מאוזן". סימן מתעקש. "התעוררו שאלות נוקבות לגבי עבודתה המקצועית, השקרים שהיא כותבת והמהומות שהיא מארגנת. סליחה, אם זאת העבודה שלה, שתשב ותעבוד בירדן. מה פתאום אני מאשר לה ויזה אוטומטית? חוץ מזה היא עובדת כבר ארבע שנים מעל לזמן הקבוע בחוק. אבל אמרתי לרויטרס וגם לשגרירותהירדנית שאני מאשר לה לחצי שנה על תנאי. אם היא תוכיח לי שהיא באמת עיתונאית, אין בעיה, היא תוכל להישאר".

קל לראות בזה קונספירציה מתוחכמת של ממשלת ישראל שהמשרדים הרלוונטים שותפים בה: להרחיק מכאן בשקט, עד כמה שאפשר, את העיתונאים הזרים. מצד שני ייתכן שאין מדובר כלל במזימה מתוכננת אלא בשילוב של עודף מרץ וסמכויות בידי פקיד פטריוטי מדי שנהנה לעשות את סתימת הפיות בשביל כולם. למנהלי מערכות התקשורת הגדולות באירופה ובארה"ב ולשליחיהם בארץ זה לא משנה. מה שהם יודעים זה שאיש ממשל זוטר החליט בשנה האחרונה לעשות סדר במדיניות ההסברה הישראלית ולהראות לעיתונאים הזרים, שלפי דעתו לא מדברים עלינו יפה, מי הבוס.

לישראל נשלחים בשנתיים האחרונות מיטב עיתונאים מכל העולם, ומכאן הם גם נשלחים לכל המדינות באזור; כ- 6,000 כניסות ויציאות של עיתונאים זרים נרשמו השנה, והזרם אף יגבר ככל שהמלחמה בעיראק תתממש. 350 משרדים של תקשורת זרה פועלים בארץ, ואלה מעסיקים 800 עיתונאים ועוד כ-2,000 עובדים בתחומים שונים. תפקידה של לשכת העיתונות הממשלתית לשמש להם כתובת: להנפיק תעודת עיתונאי המאפשרת להיכנס לאירועים רשמיים, לארגן מפגשים עם פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל, לפתור בעיות ביורוקרטיות ובינמשרדיות כמו אישורי שהייה ועבודה ולמצוא מוצא מהסתבכויות שונות הדורשות התערבות.

בישראל עובדים כמה סוגי עיתונאים זרים. כאלה הבאים לכאן מעת לעת לביצוע משימה מוגדרת; כאלה שחיים כאן שנים רבות, חלקם עם בני זוג ודרכון ישראלי; ולצדם עיתונאים פלשתינאים המוגדרים "זרים" מחמת עבודתם בשירות עיתונות החוץ המשודרת והכתובה. לכל קבוצת כזאת צרכים שונים ואת כולם דאגה, עד לא מזמן, לספק לשכת העיתונות. מאז נכנס סימן לתפקידו, השתנו כללי המשחק.

סימן, בן 41, עבד במחלקת ההסברה בלשכת העיתונות הממשלתית, היה מנהל מחלקת כתבי החוץ ולפני שנתיים התמנה לתפקיד מנהל הלשכה על ידי גלעד שר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של אהוד ברק. כמי שסבר שתעודת העיתונאי הישראלית נוצלה לרעה הן על ידי התקשורת הזרה הן על ידי הפלשתינאים, הוא סימן לעצמו שתי חזיתות עיקריות. האחת היא מניעת תעודות עיתונאי מכתבים פלשתינאים מהשטחים המועסקים על ידי הרשתות הזרות, והשנייה מניעת ויזות עבודה מעיתונאים זרים. התוצאה, אומר מפיק טלוויזיה ישראלי ותיק, היא ש"בכל העולם מרפדים עיתונאים זרים ופה החליטו להעיף אותם".

ב- 1 בינואר 2002 פג תוקפן בן השנתיים של תעודות העיתונאי של הכתבים הפלשתינאים. פרט לשלושה-ארבעה יוצאי דופן, החליט סימן בהחלטה גורפת שלא לחדש עוד את התעודות. לאחר מחאות רבות נפגש דן פרי, יו"ר התאחדות העיתונאים הזרים בישראל וראש סוכנות אי-פי בארץ, עם סימן ועם השרה ציפי ליבני, האחראית על ההסברה, והגיע עמם לפשרה. פרי הסכים להגביל את מספר תעודות העיתונאי שיינתנו לפלשתינאים העובדים בשטחים לכ- 80 בלבד. אלא שנכון להיום לא חודשה התעודה של איש מהרשימה.

סימן: "התקשורת הפלשתינית הרשמית מסיתה לרצח ישראלים, אז מה פתאום אנחנו צריכים לתת להם תעודה לשנתיים, כשאני לא יודע מה הולך להיות גורל השטחים? בדקנו את זה עם היועצת המשפטית שלנו וההשלכות ההסברתיות והמשפטיות נידונו בפורום רחב ביותר של כל הגורמים. דובר צה"ל, משרד החוץ, מתאם הפעולות בשטחים, משרד ראש הממשלה, משטרת ישראל, השב"כ והפרקליטות, כולם היו מעורבים בדיונים (גדעון מאיר, סמנכ"ל ההסברה במשרד החוץ: "אני או אנשים שלי לא היינו שותפים לשום דיון, דיבור, מחשבה או החלטה לגבי הפעולות של לשכת העיתונות הממשלתית ואופן הכיסוי של התקשורת הזרה"). בכל מקרה ההחלטה הסופית היתה של לשכת העיתונות, והחלטנו לא לתת להם יותר תעודות עיתונאי ישראליות".

סימן לא בוטח באף אחד. "אם המשרדים כאן (של התקשורת הזרה) היו מפקחים על הפלשתינאים ולא סומכים שהם עיתונאים אוביקטיוויים, או אם המשרדים היו ממוקמים בשטחים, הם היו מבינים יותר טוב עם מי יש להם עסק פה ועל מה אני מדבר. ראשי המשרדים מגיעים לפה עם ראש של תקשורת מערבית, והפלשתינאים שהם מעסיקים לוקחים את החומר ויודעים איך לעשות מניפולציה על התקשורת המערבית כדי להשיג את המטרות שלהם כפלשתינאים".

לחיזוק טענותיו הוא שולף עמוד מצולם מספר הדרכה שנלמד בקורסים לתקשורת ברשות. "מוסבר כאן איך לעשות מניפולציה על תקשורת מערבית. התרבות הערבית מתייחסת לתקשורת המערבית וחירויות הדמוקרטיה כמו שהם מתייחסים לבחורה בחצאית מיני. הם חושבים שהיא מופקרת ולכן מותרת. הם רואים את החולשות של החברה המערבית, ומנצלים אותן לרעה". עיון בדף המצולם דווקא מוכיח את ההיפך. "עיתונאי הגון חייב להיות לגמרי אוביקטיווי ולהשאיר את השקפותיו מחוץ לדיווח", נכתב שם בין היתר.

סימן מייחס לעיתונאים הפלשתינאים ברשתות הזרות כוח רב ולא מתרשם מהעובדה שהם עובדים תחת משרדים בינלאומיים גדולים ומנוסים. "אני יודע שיש ביניהם תיאומים. מזמינים מהכתב דבר אחד והוא מרים טלפון לחבר מרשת אחרת ואומר: 'אני לא משיג את זה, תדאג שגם אתה לא תשיג, שהבוס שלי לא יבוא אלי בטענות'. הם קובעים את הליין-אפ, הם קובעים איזה נושאים יסוקרו באותו יום ומה הם יצלמו". קן הצרעות אליבא דסימן הוא בניין אולפני הבירה בירושלים שרובו מאוכלס במשרדי הרשתות והסוכנויות הזרות. שם הכל מתרקם ומתבשל, על פי דיווחים שהתקבלו ממקורות מוסמכים במעלית. "הם לא יודעים שיש ישראלים דוברי ערבית וסתם ישראלים שמסתובבים שם. ג'ו בראל היה שם יום אחד וסיפר שעלה במעלית ושמע סביבו כמה ערבים שתיאמו עמדות. חוץ מזה קיבלנו מידע פנימי מאחד העובדים הפלשתינאים, שהוא כנראה משת"פ שלנו, על תיאומים, על הפחדות ועל שיתוף פעולה מרצון או מכפייה של כל הגורמים עם הדיווחים הכוזבים".

לפני חודש התקיים בבית סוקולוב בתל אביב המפגש השנתי של עיתונאים עם ראש הממשלה בחסות ועדת העורכים. במשך המפגש שאלה גילה שוגרמן, מזכירת המערכת של אי-פי, מדוע מתנכלים בישראל לעיתונאים הזרים. שרון הרים גבה ואמר: "ואני חשבתי שאתם דווקא נהנים כאן. יש פה שירים יפים, המדע הכי מתקדם בעולם, אפשר לטייל בארץ, לראות נופים יפים בגליל, בנגב".

לפני שלושה שבועות נדחתה עתירה שהגיש גלעד שר - אותו שר שמינה את סימן - בשם סי-בי-אס והעיתונאי חאלד זגרי מענאתה החדשה, נגד לשכת העיתונות הממשלתית וסימן, בטיעון הגורף של "סיבות ביטחוניות". גבי סילון, מנהלת סי-בי-אס בישראל, מתקשה להבין את ההיגיון. "הם יחליטו מי עובד אצלנו? אז חאלד יעבוד בלי תעודת עיתונאי. מבחינה מקצועית אני לגמרי סומכת עליו, קיבלתי עליו המלצות והיתה לו תעודת עיתונאי שנים".

בחודש אפריל, במשך מבצע "חומת מגן", נעצרו שלושה עיתונאים פלשתינאים למעצרים מינהליים ושוחררו כעבור כמה חודשים בלי שנפתחה נגדם חקירה או נאמר להם מדוע נעצרו. אחד מהם היה חוסם אבו אלן, שעבד שש שנים אצל שז. "עד היום אנחנו לא יודעים כלום. לא חקרו אותו אפילו פעם אחת בכל התקופה. מה שמזעזע במיוחד שסימן הפיץ שמועות בקשר אליו במסיבת עיתונאים בבית הנשיא בחודש יולי". בתשובה לשאלת עיתונאי למה אבו אלן עצור אמר אז סימן שהוא הסיע מחבלים מתאבדים. "שאלו אותי ולא רציתי שייצא כאילו אנחנו מחזיקים אותו סתם, בגלל שהוא עיתונאי", הוא מצטדק. "אני לא יכול להרשות שיגנו את מדינת ישראל על מעצר עיתונאים כשזה לא בגלל שהם עיתונאים".

שז לא מתרגש מבעיות השינה של סימן. יש לו די משלו. "אנחנו פועלים כאן באקלים קשה מאוד. לחלק מהמכשולים אין הסבר הגיוני, לפחות לא בעינינו. אנחנו כבר במאה ה-21, כבר לא עובדים בשיטות כאלה. אנחנו לא האויב. יש כאן הרבה פראנויה בעניין הזה. אנחנו נסתדר. זה יעלה יותר כסף, יהיה יותר מסוכן, נבזבז יותר זמן על תלונות, על טלפונים, וניסיונות לשחרר אנשים ממעצרים, אבל נביא את החומר. אז מה תרוויחו מזה?"

אינגה גונטר הירושלמית עובדת שבע שנים בשביל העיתונים "פרנקפורטר רנדשאו" ו"ברלינר צייטונג". היא מתלוננת בעיקר על בעיות במחסומים. "יש לי הרגשה שהצבא רוצה למנוע מאתנו להיפגש עם אנשים בשטחים ולא לתת לנו לכתוב עליהם. אחת הבעיות היא שאין כללים או שאי אפשר לדעת מהם הכללים. יום אחד נסעתי לרמאללה ואחד העמיתים שלי אמר שאפשר לעבור במכונית דרך המחסום בבית אל. נסעתי לשם במכונית ועברתי בקלות. אבל בדרך החוצה עצר אותי החייל במחסום ושאל: 'איך נכנסת, מה את עושה כאן?' אז אמרתי לו שזה היה אחד החברים שלו בבוקר שנתן לי לעבור. הוא נתן לי להיכנס ואמר: 'כל יום משנים כאן את הכללים'".

שרל אנדרלן, מנהל רשת הטלוויזיה הצרפתית השנייה, חי בישראל שנים רבות בשתי זהויות, ישראלית וצרפתית. "יש לנו המון בעיות בתנועה. נכנסים לרמאללה וזה יכול לקחת חצי שעה, לצאת יכול לקחת בין שעתיים לשלוש, רק המתנה במחסום. ביקשנו מהצבא הקלות, לפחות לרכבים המוגנים שלנו ועד היום לא קיבלנו תשובה. הרבה עיתונאים עוברים ברגל וזה מסכן אותם. חברים שלי באפגניסטאן עבדו עם הברית הצפונית ושידרו בלי בעיות, בקוסובו גם. כאן המדיניות היא לדלל כמה שיותר את הכתבים הזרים. אפילו איימו עלינו עם מס הכנסה. סימן הודיע שמסר את רשימת הכתבים הזרים למס הכנסה ומי שלא ישלם, יטפלו בו. זה מוסיף לאווירה. לעומת האינתיפאדה הראשונה, השינוי היום טוטאלי. הצבא מתייחס אלינו כאל גורמים מפריעים בשטח".

סימן באמת העביר רשימות למס הכנסה. "לדעתי איגוד הצלמים הישראלים פנה אליהם וסיפר שיש הרבה תשלומים מתחת לשולחן", הוא אומר להגנתו, "קודם העברתי את רויטרס, בי-בי-סי וסי-אן-אן. הם משרדים גדולים ומסודרים. זה יעסיק את מס הכנסה הרבה זמן, אני מקווה, ואז הם יראו שאין שום דבר ויירדו מכולם".

סרן שרון פיינגולד מדובר צה"ל מאשרת שבגלל שהכדור התפורר, לא היה אפשר למצות את החקירה. "אי אפשר להתעלם מהמציאות בשטח", היא אומרת. "כשהלחימה נעשית בקרב אוכלוסייה אזרחית ויש פעילי טרור אינם לובשים מדים, יש סכנה גדולה לעיתונאים. מצלמה מרחוק יכולה להראות כמו אר-פי-ג'י ובסביבה כזאת יש סכנה לחיילים וגם לעיתונאים".

שרל אנדרלן: "זאת לא הרגשה, אני יודע שזה כך. סימן התפאר שהצליח לסלק כתבת כזאת או אחרת שלפי דעתו לא היתה מספיק אוהדת. ברגע שמשדרים כתבות על המצב הקטסטרופלי של החברה הפלשתינית, על העוני והסבל, זה לא מוצא חן בעיני הרבה אנשים כאן. רוצים להוריד את הסיפור של השטחים, מנסים להפחיד אותנו".

לכתבת שסימן מתפאר שהצליח לגרש מכאן קוראים סוזן גולדנברג. היא עבדה בשביל ה"גרדיאן" הבריטי, וכעבור כמה שנים בישראל קודמה בתפקיד והועברה לוואשינגטון. לא ברור מדוע סימן זוקף לזכותו את העברתה מישראל, כמו את העברתם של עוד שלושה עיתונאים שהיו לדבריו עוינים לישראל. ההתרברבות המיותרת זיכתה את סימן לפני חודשיים להתייחסות מיוחדת במאמר מערכת ב"גרדיאן": "אם מר סימן באמת מאמין שעוינותו הברורה כלפי סוזן גולדנברג היתה הגורם להעברתה לתפקיד חדש בוואשינגטון, הוא משלה את עצמו ומוליך שולל. ההתרברבות בניצחונו המדומה מדהימה בתמימותה כשהיא נשמעת ממישהו המחזיק בתפקיד כל כך חשוב ורגיש".

איגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה בניצוחו של איל מלובן מוצא באחרונה - מכל האנשים - אוזן קשבת אצל סימן. הרקע אינו סוציאליסטי. סימן: "לפני ארבע שנים הרשות הפלשתינאית הודיעה לתקשורת הזרה שעיתונאים ישראלים לא נכנסים לשטח ושיעסיקו רק צלמים פלשתינאים. לא תמצאי שום דבר כתוב על זה, רק נתנו להם להבין שלא יקבלו שיתוף פעולה. אז ראשי המשרדים כאן עשו את השיקול שפלשתינאי יכול לבוא לישראל והוא יותר זול, וישראלי לא יכול לבוא לשטחים - אז פיטרו את הישראלים והעסיקו את הפלשתינאים. זה פגע תכלס בכיסם של הצלמים הישראלים. הם באו אלי ואמרו לי: 'מה פתאום אתם נותנים להם תעודות עיתונאי?' ברגע שהתמניתי לתפקיד החלטתי לבדוק מה קורה".

אנדרו סטיל, מנהל הבי-בי-סי בישראל, מנסה לשמור על איפוק. "אם הוא אומר זאת אני לא אגיד מה שבאמת הייתי רוצה להגיד, אלא רק שזה פשוט לא נכון. יש לי שני צלמים פלשתינאים ושני ישראלים ויש לנו הרבה יותר חברי צוות, עורכים ומפיקים ישראלים מאשר פלשתינאים. אז איך אפשר להגיד דבר כזה? אלה שטויות. אני הרי לא יכול לשלוח פלשתינאי לראיין את אריאל שרון ולא את הצלם הפלשתינאי שלי לצלם בכנסת".

כך או כך הבדיקות של סימן בעקבות תלונות מלובן העלו שלפי החוק, מעביד שרוצה להביא לארץ עובד זר חייב לקבל אישור עבודה משירות התעסוקה ורק עם האישור הזה לפנות למשרד הפנים כדי לקבל ויזת עבודה (בי- 1). במלים אחרות, לשכת העיתונות הפרה כל השנים את החוק כאשר העלימה עין, בעידוד הגורמים הנוגעים בדבר שהעדיפו לפשט הליכים, וסידרה את הוויזות לעיתונאים ישירות במשרד הפנים בלא תיווכו של שירות התעסוקה. וכך, בנובמבר 2001 בישר סימן להתאחדות העיתונאים הזרים שמעכשיו צלם וידיאו, להבדיל מצלם סטילס, אינו עיתונאי אלא טכנאי, וכטכנאי הוא זקוק לוויזת עבודה כאילו היה עובד זר (לעיתונאים, שהם לפי המסורת בעלי "משרות אמון", הוא ויתר על הביורוקרטיה החדשה).

התאחדות העיתונאים הזרים, שלא רצתה להסתכסך עם סימן, נענתה לדרישה ופנתה לשירות התעסוקה לקבל אישורים ל- 40 צלמים. בינתיים הם לא נענו. למה? אולי בגלל שחוות הדעת שסימן מוסר לשירות קובעת מי יקבל את ההיתרים. "בישיבה שהתקיימה לפני כשנה וחצי עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי, בהשתתפות הגורמים הרלונטיים", מוסרת דוברת שירות התעסוקה, בתיה קוריס, "הוחלט לקיים את החוק היבש ולהוסיף לכל בקשה שתוגש לשירות התעסוקה גם חוות דעת של איגוד הצלמים הישראלי ושל מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. בעת האחרונה הגיעו שלוש בקשות להיתרים לשירות התעסוקה, אחת של צלם של אי-פי ושתיים של צלמי רשת אר-טי-אל, ומאחר שחוות הדעת של לשכת העיתונות ואיגוד הצלמים היתה שלילית, הבקשות הללו נדחו על ידינו". היא גם מוסיפה הערה שממנה ברור שסימן הפיל על השירות תיק. "אנחנו סבורים שנושא הצלמים והכתבים הזרים אינו מעניינו של שירות התעסוקה, אלא חייב להתברר בין משרד החוץ ומשרד הפנים".

סימן רצה לסבך את העניינים והצליח. עכשיו אף אחד לא מבין מי מוציא איזה אישורים ואיך. לא היתה לו ברירה, הוא אומר. "באו אלי מאיגוד הצלמים, עשו לי את המוות. התקשרו לכל העולם, בא אלי מנכ"ל משרד ראש הממשלה בטענות. בסוף נמאס לי לחטוף מכל הכיוונים ואמרתי יש חוק וככה זה יפעל מעכשיו".

המועמד הטבעי ביותר להיזרק מהארץ בעקבות החייאת המסלול הארוך לקבלת הוויזות הוא ריגינס מאן-בי-סי. ריגינס גר בהרצליה עם חברתו והכלבים שלו כבר שש שנים וחצי. בספטמבר הוא נסע לחופשה במצרים עם בתו וחברתו ובמעבר הגבול הנפיקו לו המצרים ויזת תייר ל- 30 יום. כשחזר לישראל ציפצף המחשב של משרד הפנים והפקידה הודיעה לו שהוא לא יכול להיכנס לישראל. חברתו ובתו חזרו הביתה להרצליה וריגינס נשאר במצרים שלושה ימים. אחרי השתדלויות וטלפונים הסכימו להכניסו לישראל על ויזה מיוחדת ל- 30 יום, כדי שיארוז ויעזוב לתמיד. "אני עיתונאי עם מצלמת וידיאו, בדיוק כמו זה עם המחשב או העט או צלם הסטילס", אומר ריגינס. "אבל הם רוצים לזרוק מכאן אנשים בכוח, ולאף אחד לא אכפת. נטפלו לחוק היבש. אני נמצא כאן מספיק זמן לדעת שבישראל שום חוק לא כתוב באבן חוץ מעשרת הדיברות".

תוקף ויזת העבודה של ריגינס פג לפני חצי שנה, אומר פלטשר, ראש המשרד של אן-בי-סי בישראל. "חודש לפני שהוויזה שלו עמדה לפוג פנינו לחדש אותה במשרד הפנים, אבל שם אמרו לנו שצריך היתר עבודה משירות התעסוקה. הגשנו בקשה לשירות התעסוקה אבל שום דבר שם לא זז עד עכשיו. אני עובד אתו 20 שנה, איש לא יכול לעשות את מה שהוא עושה. הסיפור שלו התחיל עם טענות האיגוד כאילו הפלשתינאים לוקחים לישראלים את העובדה. זה מגוחך. אנחנו לא יכולים להשתמש בישראלים בשטחים, אז ג'ף עושה את רוב העבודה. באן-בי-סי כולם ישראלים חוץ מהכתב והמפיק. האיש הטכני היחיד שאינו ישראלי הוא ג'ף. כך שלהגיד עלינו שאנחנו לא מעסיקים ישראלים, מה זה הדבר הזה?

הרוח הרעה שמנשבת נגד עיתונאים זרים הגיעה גם לשדה התעופה. העיתונאית זילקה טמפל מברלין היתה כתבת המזרח התיכון של השבועון "די ווכה" (השבוע) והיום היא כותבת ל"פרנקפורטר אלגמיינה" כפרי-לאנסרית. טמפל מעולם לא גרה בישראל לאורך זמן. בעשור האחרון היא באה לפרקי זמן קצרים כדי לעשות כתבות מעת לעת ובימים אלה היא כותבת רומן על שתי ילדות, פלשתינאית וישראלית. את חוויותיה בכניסות וביציאות לארץ וממנה היא מגדירה כחוצפה בלתי נסבלת. "כשהצגתי את תעודת העיתונאי שלי, שאלו אותי למה באתי לכאן ואת מי בכוונתי לראיין. אמרתי להם שזה לא העסק של אף אחד ושאני לא מתכוונת לענות על שאלות מסוג זה. בזמן האחרון זה נהפך למטרד של ממש עד שאני כבר לא מציגה את עצמי כעיתונאית אלא כתיירת ובזכות שם משפחתי, שיש לו צליל יהודי, אני מספרת שבאתי לטפל בדודתי הקשישה שעלתה לארץ ב- 1933 וזה פותר לי את הבעיות".

מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור יצחקי, אומר שהוא רק בוס פורמלי של סימן. מי שעובד מול סימן באופן מעשי הוא יועץ התקשורת של יצחקי, צחי רדיאנו. יועץ התקשורת קובע מדיניות? "דווקא כן", אומר יצחקי. "יש גם מישהו שאחראי על תקשורת זרה אצלנו במשרד".

" מי אמר את זה? מה את חושבת, שבכל מקום כל אחד מקבל תעודת עיתונאי? לא ראיתי עיתונאים עיראקים מסקרים את נשיא ארה"ב ומביימים אירועים מולו או נגד משרד ההגנה. שם לא מעיזים".