כמי שחיים במסגרת המציאות הרב-תרבותית של החווייה הישראלית, מצאנו אני ועמיתתי הצעירה נאג'לה אסמר קאוואר, שטבעי ביותר לבנות סדרת מחקרים על אופי השכול, ולבחון כיצד משפיעים הבדלי לאום ומגדר על תפיסת המשמעות של מוות במשפחה. המחקר מצטרף לסידרת מחקרים שערכה קבוצת המחקר שבראשה אני עומד, השלימו סידרה של מחקרים על השכול. המחקרים האלה התמקדו בשכול בישראל והתיחסו לשאלות כגון מה התגובה הנורמלית לשכול בישראל? מה מאפין תגובות בעייתיות? וכיצד להעניק תמיכה לאבלים?

חקרנו כיצד אנשים מתמודדים עם אובדן ילד, וזה הוביל אותנו לחקור את ההסתגלות לאורך השנים לאובדן הזה, בטווח של עד 25 שנים לאחר מות הילד. נוסף על כך, חקרנו גם את הנושאים הבאים: חוויית אובדן אח או אחות, והשפעתה על האישיות; הדימיון וההבדלים בין אובדן בן ובת; הדימיון בין מוות בתאונת דרכים למוות בשירות צבאי; ובשנים האחרונות, הקשר בין אובדן, שכול וטראומה. בסידרת המחקרים הנוכחית, נראה היה לנו טבעי להתייחס גם להשפעת המגדר והלאום, ולבחון כיצד העדשות האלו משפיעות על האופן שבו אנשים מפרשים ומקבלים את מותו של קרוב משפחה.

מעבר למשמעות של המחקר להבנת מצבים אנושיים בסיסיים כמו אהבה ואובדן, הוא גם אשוי להטיל אור מסוים על הנסיבות הפוליטיות והקיומיות השוררות כיום באזורנו. תוצאות המחקר רלוונטיות במיוחד בהקשר של האקלים הפוליטי הנוכחי, והמציאות של מאבק אלים בין שני עמים. את הנתונים אספנו לפני פרוץ האינתיפאדה הנוכחית. אך דווקא כעת, כשאנו חווים את המעגל המתמשך של אלימות בין יהודים לערבים-פלסטינים בשטחים, אנשים רבים שואלים את עצמם האם יתכן שיש קשר בין המצב לבין האפשרות שיהודים וערבים מייחסים ערך שונה לחיי אדם? מתקפת הטרור של ה- 11 בספטמבר בארצות-הברית, המחבלים המתאבדים שהרגו ופצעו שוב ושוב אזרחים חפים מפשע בישראל, התמיכה באירגוני הטרור - כל אלה הפכו את השאלות האלו לרלוונטיות עוד יותר: האם יתכן שבפועל יהודים וערבים לא "נפצעים ומתראפים" באותם האמצעים? האם יתכן שלאובדן בן משפחה קרוב יש משמעות שונה, והוא מיתרגם לחווייה שונה, בתרבויות ובדתות השונות באזורנו?

כדי להתחיל ולהתייחס לשאלות האלה, התחלנו לבדוק באיזו מידה קיים בסיס משותף להערכת חייו של קרוב משפחה בקרב האזרחים הערבים והיהודים של ישראל. היהודים והערבים בישראל שייכים לאותה מדינה, הם חיים בחברות חופפות, ולכן אפשר להניח שיהיו נקודות השקה בין התפיסה האישית והשקפות העולם שלהם לגבי אובדן - למרות ההשפעות השונות של דת, תרבות, שפה ומגדר.

המחקר נערך בקרב 196 סטודנטים יהודים וערבים, הלומדים באוניברסיטאות חיפה ותל-אביב. חלק מהסטודנטים חוו מוות של קרוב משפחה באופן אישי, ואחרים לא. הסטודנטים ענו על סידרה של שאלונים, שכללו תיאורי תגובות שונות לאובדן.

מטרות המחקר היו לבדוק: 1) כיצד משפיעים הלאום והמגדר על האופן שבו המשיבים תופסים את הכאב הכרוך במותו של קרוב משפחה כשתוצאה מתאונת דרכים? 2) באיזו מידה מאמינים המשיבים שהאובדן הוא משהו שצריך לקבל ו"להתגבר" עליו, ובאיזו מידה הם סבורים שהאובדן ממשיך ולהשפיע אל האבלים במהלך השנים? 3) כיצד משפיעים הלאום והמגדר של הסטודנטים על התמיכה הרגשית והחברתית שהם מציעים לאחרים בחברה?

בין השאר, נתבקשו המשתתפים להגיב לתיאורים של אבות ואמהות שכולים, שאיבדו ילד בתאונת דרכים. באמצעות התיאורים של הורים אלה, על ההבדלים המובחנים והשיטתיים ביניהם, ביקשנו לבחון את כיצד מתייחסים הנשאלים לדיווחים על קשיים בתיפקוד היום-יומי ולתיאורים של כאב וסבל. בחנו גם באיזו מידה אופי הקשר עם הילד שנהרג וכמות המחשבות והזיכרונות אודותיו נתפסים כקשורים לשכול. המשיבים התבקשו גם למלא שאלונים שבחנו את תפיסותיהם לגבי התגובה האישית של אדם לאובדן – שישה שבועות, שנה וחמש שנים לאחר האובדן.

ניתוח של הנתונים הראה כי: 1) ערבים ויהודים מתייחסים באופנים דומים לאובדן בן או בת בתאונת דרכים. למרות התפקידים השונים של בנים ובנות בחברות השונות, אין עדות לכך שהאבל גדול יותר במקרה של מותו של בן. במלים אחרות, בשתי התרבויות מעריכים אנשים כשלעצמם - בלי קשר למגדר, דת או תרבות, שיברון הלב הכרוך במותו של ילד הוא עצום, ונתפס באופן דומה. מכאן עולה גם, שממצאים לגבי על השפעת מותו של ילד בחברה היהודית, ורישומו של הכאב המשפחתי בעקבות מותו של ילד, רלוונטיים גם לאוכלוסייה הערבית בישראל.

הממצא חשוב, משום שיתכן כי אבלים מסוימים מתפקדים כאילו מצבם כשורה, למרות שהם מתייסרים ברגשות טורדניים של כאב ואשמה, העלולים להשפיע על יכולתם להתאבל. אם זה נכון, יתכן שאלה הקרובים אליהם אינם רגישים די הצורך לפן הזה של השכול. אנו יודעים, שבמקרים רבים מאוד, הורים שכולים אינם מסוגלים לחזור לסגנון החיים הקודם שלהם, להשתלב שוב במשפחתם ובחברה שסביבם, ולחוות את עצמם באופן "שלם". עבור רבים מההורים האלה, חלק ניכר מפעילות היום יום הוא פסאדה, מעין תיפקוד חיצוני המאפשר להם להתנהל איכשהו בשנים הראשונות לאחר מותו של ילדם.

המשתתפים נטו להפחית ממשמעות האבל הפרטי או ה"חשאי" הזה. התוצאה היא, שבדרך כלל אנשים אינם מסוגלים לתת די תמיכה לאבלים שחוו אובדן טראגי, מכיוון שהם לא מתעניינים ברמה הזו של מעורבות רגשית מתמשכת עם הנפטרים. הנתון הזה תואם ממצאים העולים מהמחקר הקליני, המעידים כי האופן שוב אנשים מתייחסים לקרוביהם המתים אינו נלקח בחשבון בחוויית השכול של הפרט. דומה כאילו החברה מתייחסת לאובדן כך: "אם נראה שהאדם מתפקד, משמעות הדבר שהוא 'קיבל' את האובדן, ואין צורך או סיבה לבדוק מעבר לזה, לראות איך הוא מרגיש או על מה הוא חושב." תגובות כאלו גורמות לחלק מהאבלים להרגיש שאין מבינים אותם, וכי הם אינם זוכים בתמיכה רגשית מספקת.

וכך, למרות ההבדלים הרבים שהדת, המגדר, הלאום והתרבות יוצרים בקרב העמים השונים בישראל, יש הבנה בסיסית המשותפת ליהודים וערבים לגבי הכאב והכרוך בשכול, ומהלכו, בנסיבות "לא פוליטיות". אנו מאמינים שממצאים אלה מעידים על הבנה משותפת שכל אחד ואחד מילדינו הוא מיוחד, ושאובדן כל אחד מהם הוא טרגדיה ברמה האנושית והאלוהית גם יחד. יתכן שממצאים אלה יעודדו את כולנו להמשיך ולקוות לעתיד טוב יותר, וישמשו גשר המחבר אותנו לאנושיות המשותפת לנו, למרות המחלוקות בינינו כאן בישראל.