חיים רבים נחרבו ב- 11 בספטמבר 2001. ועוד חיים רבים נהרסו מאז באפגניסטאן, פקיסטאן וישראל. למעשה, הרחש ניכר בכל "סהר המשבר" – איזור המתפרש מצפון אפריקה במערב, דרך המזרח התיכון ועד מרכז אסיה והודו. האזור, שבו מרוכזים 70 אחוז מהנפט ו- 40 אחוז מהגאז הטבעי בעולמנו, הוא אזור למוד מתחים.

המומחה הבינלאומי למדע המדינה, פראנסיס פוקויאמה, הזהיר אותנו כי "פער עצום נפער בין תפיסות העולם של אמריקה ושל אירופה, ותחושת הערכים המשותפים נפרמת בהדרגה." אם אכן נכון הדבר, אם אמנם חל כירסום בשותפות הערכית שאיפיינה בעבר את אמריקה ואחדות מבעלות בריתה הקרובות ביותר, דומה שכל מעבר פזיז של וושינגטון מדוקטרינת הגנה המבוססת על הרתעה לכזו המבוססת על מניעה יזומה תהיה בעייתית. דומיננטיות צבאית של אומה אחת תחזק את אי-הסדר העולמי ואת הפוליטיקה של הכאוס. אלה בתורם, תחת שיעודדו התקרבות גלובלית, ישמשו פיתוי להתעצמות הטרור בתרבות המאופיינת בשינאה ובפחד. אין ספק, כי מוטב שהלגיטימיות הדמוקרטית תנבע מרצונה של קהילה בינלאומית, מגוף שהוא גדול בהרבה מכל מדינת-לאום באשר היא.

נאומו של הנשיא בוש באיספה הכללית של האו"ם בחודש שעבר צריך להיתפס כעין מפגן של נחישות מרוסנת, צעד של התרחקות מאיום המיליטריזם החד-צדדי. אני מברך את הנשיא על כך שהכיר בעקרון שעליו אני חוזר כמעט בכל פורום ציבורי בעשור האחרון, כמי שחוזר על מאנטרה: ההכרה בכך ש"המחוייבות שלנו לכבוד האדם דורשת שנתמודד עם העוני המתמשך והמגיפות המשתוללות בעולם." אבל לאחר שממשלת ארצות-הברית הכירה בעובדה זו באופן פומבי, לנוכח נציגיהן של מדינות שבהן העוני והמגיפות מונעים כל אפשרות להתמקד בעניינים ביטחוניים בינלאומיים, עליה גם לתת לאנושות את הכבוד הראוי ולשמור על תיאום הדדי ופעילות משותפת. ארצות-הברית צריכה לראות את עצמה כחלק מעולם רחב יותר, ולא לראות את העולם כחלק מעצמה.

מר בוש התייחס לאיום של "קבוצות ומשטרים הפועלים מחוץ לחוק, שאינם מכבלים שום כללי מוסר ואין גבול לשאיפותיהם האלימות." אך יש למנוע מצב שבו פעולותיהן של מדינות אחראיות, שחרתו על דגלן את המורשת הכבירה של תרבויות העבר וההווה, מהוות למעשה תמונת מראה של ההפקרות הזו. אל לנו להידרדר לרמה של אוטומטים, המנופפים בדגל זה או אחר כמטרה בפני עצמה, וגם לא לרמת חיות-האדם שזרעו מוות וחורבן ב- 11 בספטמבר, ולבו את השינאה והחשד כלפי אותה דת שהם טוענים כי הם דבקים בה. הרשע דורש התייחסות, אבל ההתייחסות הזו צריכה להתעצב על-פי העקרונות של התייעצות הדדית ותגובה אנושית ושקולה, שאינה מוכנה לראות בשפיכות הדמים כנזק נלווה גרידא.פתרון הבעיה העיראקית באמצעות דיאלוג ולא על-ידי איום בכוח, כבוד לריבונות של עיראק ולשלמותה הטריטוריאלית וקץ לסבל של העם העיראקי הם מטרות בעלות חשיבות עליונה. יש למקד את המאמצים בניסיון להחזיר את עיראק לחיק הקהילה הבינלאומית.

בעולם הערבי, איננו רואים בבעיות שלנו קשיים שכולם "תוצרת בית". איננו חושבים שהמתחים שלנו "יוצאו לשאר העולם". תרבות האלימות לא נוצרת בערב – השאיפות והאינטרסים של גורמים אחרים פעלו באיזור זמן רב מדי, והותירו בו את רישומם. יותר מתמיד, חובה עלינו ליישב סיכסוכים בדרכי שלום. בעולם החד-קוטבי שלאחר המלחמה הקרה, החד-צדדיות המיליטנטית ומירוץ החימוש הנלווה הופכים למחול מוות המדלדל את המשאבים הזמינים להתפתחות כלכלית וחברתית, אותה התפתחות שהיתה יכולה להוביל את האנושות אל חוף המבטחים של "הביטחון הרך", כלומר, שמירה על כבוד האדם וסיפוק הצרכים האנושיים. האין להעלות על הדעת, שהאיזור ההיסטורי הזה יוכל שוב להפוך למוקד לדיאלוג מחודש ומאושש בין התרבויות?

בתור נשיא מועדון רומא, אני משוכע שחשוב לשמור על היצירתיות והחדשנות ולחתור בהתמדה לפיתרונות לבעיות המאיימות על האנושות. כך למשל, אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפנינו הוא הקלה על העוני. העוני כיום אינו רק עניין של רעב והכנסה נמוכה, הוא כרוך גם בהיעדר מידע, הכשרה והתמחות, ובעיקר, היעדר הזדמנות ויכולת השפעה על העתיד. בכל העולם מתנהלים פרוייקטים של התפתחות ברת-קיימא והקלה על העוני. אם האנרגיות המגויסות כיום לפתרונות צבאיים יוקצו בעתיד לפרוייקטים שכאלה, , כולנו נצא נשכרים. הסיכסוך הישראלי הוא גורם חשוב התורם לאי-היציבות הגלובלית. דרכו של המזרח-התיכון כולו אל השלום תהיה גורלית לשלומה של האנושות. הרדיפה אחר השלום נשגבת, אך הדרך להשיגו צריכה להיות מבוססת על עקרונות המחזקים את הנוהגים והכללים הבינלאומיים לפיתרון סיכסוכים ושלטון תקין, ולא כאלה המערערים אותם.