הנה, גם במקומות שבאים אליהם כדי לשמוח, אולמי השמחות, הלב נחמץ. אפשר להבחין שם, כיצד בשנתיים האחרונות עלה גילם של המלצרים והמלצריות. את מקומם של צעירים וצעירות במכנסיים שחורים והדוקים תפסו אנשים קשי יום, כסופי שיער, המגישים בגו שחוח את מנת העוף אל שולחן החוגגים.

יישובים חילוניים מתחרדים. אפילו בחולון, עיר חילונית ותיקה וראש עיר ממפלגת העבודה, כמה שכונות עוברות בשנים האחרונות תהליכי התחרדות. מרפסותיהן מכוסות בשלטי "נחמן מאומן". יותר ויותר ישיבות וכוללים נבנים בהן ויותר ויותר אוטובוסים מובילים ילדים בכיפות שחורות. בשכונות העוני ג'סי כהן ותל גיבורים מוטל למעשה עוצר בשבת. המרחק בין שכונות אלה לבני ברק הולך ומתקצר כי הדת תמיד היתה מקום מפלט לעניים ולמיואשים.

כתוצאה של הקושי למצוא עבודה, ועבודה מכניסה בפרט, בעת שהמוצרים מתייקרים והשכר נשחק, נמשכת הזליגה מהמעמד הבינוני אל המעמד הבינוני הנמוך. מהנתונים שפירסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, כי בשכר הריאלי חלה בתוך שנה ורבע הירידה החדה ביותר בתולדות המדינה - % 7.5. באוגוסט הגיע השכר הממוצע ל- 6,979 שקל ברוטו בלבד. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה מינואר 2001, % 75 מהעובדים בישראל השתכרו פחות מהשכר הממוצע במשק.

במצב כזה, החלטת מרכז מפלגת העבודה מיום ראשון שעבר, להתנגד לתקציב המדינה, היא אות מבשר. זהו אותו מרכז המייצג את השכבה שצהלה ושמחה לפני כעשור לנוכח הבשורה על מהפכת ההפרטה, ההיי-טק והליברליזציה. העובדה שגם חברי מרכז העבודה התפכחו מחלומות השווא הללו והגיעו למסקנה שמדיניות של קיצוצים בתקופה של מיתון היא הרסנית - היא פרשת דרכים מעניינת.

ישיבת מרכז העבודה היא סמלית גם משום שבמרכז הזה הודיע עמרם מצנע, המועמד המוביל בסקרים לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, כי יש לתמוך בתקציב. אם מצנע, התומך בפרישה מממשלת האחדות, היה מצליח לשכנע את חברי המרכז לתמוך בעמדתו - מפלגת העבודה היתה נשארת בממשלה. לא בכל יום נחשף שיתוף הפעולה הכלכלי-החברתי בין מה שמכונה "ימין" לבין מה שמכונה "שמאל" - כפי שנחשף על ידי מצנע באותה ישיבת מרכז. מדיניות חוץ לחוד וכלכלה לחוד. בתחום הכלכלי נוהג מצנע כחייל נאמן של יריבו מימי לבנון אריאל שרון.

ישיבת מרכז העבודה מעידה שמשהו נשבר כאן בזמן האחרון גם משום שהיא אילצה את קבוצת בעלי ההון, המכונים "ראשי המשק", לצאת לראשונה מן הארון. מה שבעבר נעשה במחשכים, או בשיחות טלפון שקטות, נחשף הפעם לאור השמש. לא בכל יום מתרוצץ אליעזר פישמן בין לשכת שרון ללשכת בן-אליעזר ומנהל פוליטיקה גלויה. בעלי ההון חרגו ממנהגם כי גם הם חשים, שעשויה לחול התפכחות מהדעה השלטת, שלפיה הפרטה וקיצוצים בתקציב מיטיבים עם כלל החברה, לא רק עם העשירים שבה.

השאלה היא, לאן כל זה יוביל: לתהליך של פשיזציה, שהרי העוני תמיד היה בית גידול לאידיאולוגיות לאומניות, וממשלת ימין צרה היא לכאורה ממשלה המתאימה לחברה ענייה; או שמא להתפכחות מהחלום שהפריט את החינוך, הבריאות, ואת כוח העבודה בישראל וגרם להתרוששות של מרבית האזרחים.

האם מי שינצח הוא אביגדור ליברמן, האיש הרציני ביותר היום בימין הישראלי, שמבקש להקים "משטר נשיאותי" ולערער בכך את מערכת האיזונים הקיימת היום בדמוקרטיה הישראלית? כדי שהחלום של ליברמן יתממש הוא צריך להמשיך לבנות את עצמו מחוץ לממשלה הנוכחית. הגידול בעוני יכול לסייע ליעדו.

או שאולי יגיע זמנו של תהליך הפוך. כשהמלצרים מתחילים להיות כסופי שיער, נראה שמשהו צריך להשתנות. החלטת מרכז העבודה להצביע נגד התקציב היא מבחן פוליטי חשוב שאם יתורגם נכון, יוכל להוביל את האזרחים לשינוי בתפישה הפוליטית והכלכלית. מפלגת העבודה היא עדיין השלד של מה שמכונה בישראל "שמאל". בלעדיה לא יחול שינוי מהותי. אם "קואליציית השלום" שלא הצליחה להוציא אנשים לרחובות גם בחודשים שבהם ירדה התמיכה בממשלת שרון, תמשיך ליצור הבדלה בין חוץ וביטחון לבין כלכלה - ידו של ליברמן תהיה על העליונה.